בג"צ חשוב, ולמעשה, די נדיר:
סאגה שלמה של שנים רבות, באה לסיומה בבג"צ:
העותרים: מאבטחים או כדומה,באל על וחברות תעופה אחרות, נגד:
בית הדין הארצי לעבודה, אל על, והסתדרות העובדים הכללית החדשה.
העותרים, מלינים (מתלוננים) על כך שהם צריכים להיות מועסקים דרך קבע, ולא על חוזים אישיים. הכל אחרי שנים רבות של עבודה וכדומה.
השאלה העיקרית (או אחת מבין העיקריות) בסיפור הזה, הינה פשוטה:
האם העסקה קבועה, הינה זכות קוגניטית ? זכות קוגניטית, הינה זכות, שאין לכרסם בה. אין להתנות עליה (התנאה, תנאי). בדרך כלל אלו זכויות או "חוקי מגן" מה שנקרא במשפט העבודה. נניח כך:
הזכות לשכר מינימום, הינה זכות קוגניטית. אין להתנות עליה. אין לוותר עליה. היא כה עקרונית ויסודית, שהסכמה, ואפילו חופשית, בין מעביד לעובד לגבי ירידה משכר מינימום, לא יכולה להועיל. הציבור עצמו, המחוקק עצמו, לא מוכן, להעסקה מתחת לשכר מינימום.
נצטט החוק למשל (חוק שכר מינימום, תשמ"ז 1987) סעיף 12, כך:
איסור התניה
זכותו של עובד, לפי חוק זה, אינה ניתנת להתניה או לויתור.
כלומר, הזכות הזו כמצוטט, של שכר מינימום, לא ניתנת לויתור, לא ניתן להתנות עליה (לכרסם בה, להעמיד עליה תנאים נניח וכדומה. נניח, שרק בהתקיים תנאי, ישולם שכר מינימום. זה אסור).
אז עכשיו, קצת רקע עובדתי על הקייס, נצטט:
המשיבה 2, אל על נתיבי אוויר לישראל בע"מ, מעניקה מזה כמה וכמה שנים שירותי אבטחה לכלל חברות התעופה הישראליות. נכון להיום, ועל-פי החלטת ממשלה מספר 82 מיום 28.4.2013, נושאת המדינה במימון 97.5% מתוך השירותים הללו, בעוד שיתרת התשלום, נחלקת בין חברות התעופה הישראליות, כל אחת על-פי חלקה ושיעורהּ. העותרים דנן, הם עובדים המועסקים על-ידי אל על במטה אגף הביטחון של החברה, במתכונת העסקה של חוזים אישיים, משך תקופה ארוכה; חלקם למעלה מעשור. מרביתם, אינם מועסקים בתפקידי ביטחון, כי אם בתפקידי מנהלה במטה אגף הביטחון. העתירה מופנית כלפי מתכונת העסקת העותרים משך שנים רבות באמצעות הסכמים אישיים. לטענת העותרים, יש לראותם כעובדים בעלי מעמד 'קבוע' בהתאם להוראות החלות על הצדדים, מכוח ההסכמים הקיבוציים שנחתמו לאורך השנים, כמפורט להלן.
הקייס עבר בוררות. עבר בית דין אזורי לעבודה. עבר בית דין ארצי לעבודה. ועכשיו הגיע לבג"צ:
הרבה מאוד עותרים לבג"צ על פסקי דין של בתי משפט למטה. זה לא דבר פשוט. בעיקר נניח, עבודה ורבני. בג"צ, דוחה רוב רובם של העתירות על הסף. בג"צ אינו ערכאת ערעור. בבג"צ לא מאתגרים פסקי דין של בתי משפט של מטה. יש ערעור בדרך מלך, אבל, אז בג"צ יושב כערכאת ערעור על מחוזי. בג"צ על פסק דין, הוא די נדיר. נצטט את סולברג, השופט המוביל בקייס (מחקתי קצת אסמכתאות, לצורך נוחות הקריאה):
כידוע, עילות ההתערבות של בית משפט זה בפסקי הדין של בתי הדין לעבודה, מצומצמות למקרים חריגים בלבד, שבהם נפלה בפסק הדין טעות משפטית מהותית, וכאשר שיקולי צדק מחייבים את התערבותנו. אמות מידה אלה אינן מתקיימות במקרה דנן, אף לא בקירוב. לא טעות משפטית לפנינו, ושיקולי צדק גם הם אינם מחייבים את התערבותנו. הדברים מקבלים משנה תוקף, משניצבות לפנינו שאלות הנוגעות בעיקרן לפרשנות הסכמים קיבוציים שנחתמו בין הצדדים לאורך השנים – שאלות המצויות בתחומי המומחיות המובהקים של בית הדין לעבודה. מעבר לכך, נזכיר, כי בענייננו המחלוקת המרכזית בין הצדדים, בנוגע למעמדם של העותרים, התעוררה עוד בשנת 2012, במסגרת הליך הבוררות שנדון לפני נשיא בית הדין הארצי לעבודה (בדימוס) ס' אדלר. משמע, העתירה שלפנינו היא מעין הליך 'בגלגול רביעי'. בכגון דא, היקף ההתערבות יהא 'צר שבצרים', אף יותר ממקרים רגילים. למעלה מן הצורך אוסיף, גם לגוף הדברים, כי לא מצאתי ממש בטענותיהם של העותרים, כפי שיפורט להלן.
אם כך, בג"צ לא מתערב בעיקרון. רק במקרים נדירים. טעות משפטית מהותית נניח, או שיקולי צדק חריגים. פה זה לא מתקיים. למרות זאת, סולברג דן יותר ממשהו, לגופו של ענין בקייס, ואמר את דברו. שני השופטים האחרים, עמית והנדל, תמימי דיעים איתו:
הזכות להיות מועסק דרך קבע במקום עבודה, אינה זכות קוגניטית כפי שהסברתי לעי"ל. נצטט:
הזכות לקביעות מהי? נטען לפנינו, כי הזכות לקביעות היא זכות קוגנטית, הנטועה בלב-ליבן של זכויות המגן במשפט העבודה – אין בידי לקבל טענה זו. מעמד של קביעות, איננו מעוגן בחוקי המגן ואין הוא נטוע ביסוד דיני העבודה; מדובר בזכות המוקנית לרוב מכוח הסכמים קיבוציים, וזו כפופה, ככלל, להתקיימותו של הליך קבלה ומינוי בהתאם לקבוע בדין. פירושו של דבר, מקור הקביעוּת נובע בראש ובראשונה מזכות חוזית-אובליגטורית, ולא מזכות קוגנטית המוקנית מכוח הדין בכלל, ומשפט העבודה המגן בפרט, שלא כטענת העותרים. אם לא די בכך, הלוא על-ידי העותרים-עצמם נטען, כי הוראות ההסכם הקיבוצי הבסיסי הן שהקנו להם מעמד של קביעות. פירושו של דבר, גם העותרים מחזיקים בעמדה שלפיה ההסכם הוא מקור הקביעות. הנה כי כן, משקבענו כי הזכות לקביעות הריהי זכות חוזית, יש בכך כדי להוליך אותנו אל המסקנה המתבקשת, לפיה גם טענת העותרים, כי לא ניתן היה למסור להליך בוררות את שאלת מעמדם כעובדים קבועים – דינה להידחות. ההכרעה בשאלת הקביעות דורשת כאמור, מעצם טיבה וטבעה, פרשנות של ההסכם הקיבוצי הבסיסי, ושל ההסכמים הנלווים לו. ואכן, בדיוק לשם כך נועד הליך הבוררות בנדון דידן. הבוררות לא התקיימה יש מאין; ההסתדרות והנציגות קבעו בהסכם הקיבוצי תניית בוררות, שמכוחה הסמיכו את הבורר לדון בשאלות כגון דא. משאלו הם פני הדברים, מקובלת עלי מסקנת בית הדין הארצי לעבודה, שלפיה שאלת פרשנות ההסכם הקיבוצי, ובכלל זה גם מתכונת העסקת העותרים, נתונות היו לסמכותו של הבורר.
השופט סולברג דוחה טענה כזו, שהזכות לקביעות הינה קוגניטית. היא לא כזו. שכן, היא לא חלק מחוקי המגן כאמור (כפי שכר מינימום כאמור). אלא, הזכות נובעת מקיומו של חוזה. של הסכם. ולא מכוח חוקי מגן. ולכן, תהליך הבוררות היה בסמכות הבורר נניח במקרה זה. שהרי, עסקינן בפרשנות של הסכם קיבוצי כאמור. והרי זכות קוגניטית אין פה, אלא, זכות שנובעת מהסכם. הסכם קיבוצי ( אם כי, פסק הבוררות עצמו,לא נרשם כהסכם הקיבוצי, וזה היה כשלעצמו ענין לענות בו בקייס הזה).
נ.ב: ההסתדרות הייתה למעשה בצד הלא נכון לכאורה בסיפור. כלומר, נגד העובדים. אבל, בצד הנכון משפטית מסתבר.
עפר הארץ 
להשאיר תגובה