פסק דין אסטרטגי ניתן היום בבית המשפט העליון.
עסקינן בערעור אזרחי (על פסק דין של המחוזי ת"א).
אז מה אסטרטגי בפסק הדין ? אם כך, נושא שברמה העקרונית, מאוד בעייתי במדינת ישראל בכלל, וגם בהרבה מדינות בעולם:
יש כל מיני התאגדויות פרטיות וציבוריות. חופש ההתאגדות הינה זכות יסוד במשטר דמוקרטי. כולם מכירים עמותות. פשוט עמותה, שהתאגדה לצורך קידום ענין מסויים. זה יכול להיות ענין פרטי, עמותה פרטית, יכולה להיות גם עמותה ציבורית, שהמטרות שלה לקדם ענין ציבורי, והיא גם ציבורית במובן שהיא נהנית מהטבות שונות שנותנת לה המדינה. הפילוסופיה הינה פשוטה, העמותה עושה עבודה שבעצם הממשלה או המדינה הייתה צריכה לעשות, הייתה שמחה לעשות, אשר על כן, המדינה נניח מקלה עליה במובנים שונים.ובכלל עמותות רבות, מקדמות עניינים ציבוריים. בקורונה למשל, עמותות סיוע במזון וכדומה, קיבלו עזרה מן המדינה למשל למי שזוכר.
נעבור להגדרה אבל, היותר פורמלית ומשפטית של עמותה:
חוק העמותות, תש"ם 1980 כך מגדיר עמותה (סעיף 1 לחוק):
הזכות לייסד עמותה
שני בני אדם או יותר, שהם בגירים, החפצים להתאגד כתאגיד למטרה חוקית שאינה מכוונת לחלוקת רווחים בין חבריו ושמטרתו העיקרית אינה עשיית רווחים, רשאים לייסד עמותה; העמותה תיכון עם רישומה בפנקס העמותות.
אם כך, זוהי עמותה, שניים ויותר, בגירים, לא למטרת חלוקת רווחים, אלא פעילות ציבורית או קידום ענין פרטי רחב אפילו וכדומה.
אלא מאי, במה עסקינן פה ? אם כך, יש לנו פה תחילה, בית כנסת כעמותה. נצטט מפסק הדין:
ההתדיינות שבפנינו נסבה על החלטותיה של המשיבה 12, עמותת בית הכנסת סולם יעקב החדש (להלן: העמותה). העמותה הוקמה בשנת 1999 והיא מפעילה ומנהלת את בית הכנסת סולם יעקב החדש הפועל בעיר חולון (להלן: בית הכנסת). על-פי האמור בהודעת הערעור, את בית הכנסת פוקדים מאות מתפללים קבועים לאורך השנה, ואף יותר מכך בחגים ובמועדים. בתעודת הרישום של העמותה הוגדרו מטרותיה העיקריות כך: "השלמת בנית בית הכנסת 'סולם יעקב' החדש על שם נעמי עיני ברחוב מקלף בחולון. קבלת תרומות. קבלת תמיכות מהעיריה, מועצה דתית, משרד הפנים, משרד הדתות. הפעלת בית הכנסת ובית המדרש וגופים נוספים כפי שיחליט וועד העמותה".
אלא, שעל פי חוק העמותות, מותר לאדם, לבקש להצטרף לעמותה, ולהיות חבר בה. יש פרוצדורה אמנם, ועד העמותה, אסיפה כללית וכדומה. אבל, מותר לאדם לנסות להצטרף. אלא מאי, מותר גם לעמותה לסרב במקרים מסויימים. נניח כך, סעיף 3 לחוק העמותות, נצטט:
סייגים לרישום עמותה
לא תירשם עמותה אם מטרה ממטרותיה שוללת את קיומה של מדינת ישראל או את אופיה הדמוקרטי, או אם יש יסוד סביר למסקנה כי העמותה תשמש מסווה לפעולות בלתי חוקיות.
אז ברור, שאם יבוא אדם, וירצה להצטרף לעמותה, אבל, הוא שולל את קיומה של מדינת ישראל, את אופיה הדמוקרטי, או מחפש הסוואה לפעילות בלתי חוקית, אזי חובה על ועד העמותה והאסיפה הכללית, לדחות בקשתו.
אבל, יש הרבה מקרי ביניים כמובן. מקרים לא ברורים. ונשאלת השאלה כאן בפסק הדין:
איזה שיקול דעת, צריכים להפעיל חברי עמותה, בדחייה של בקשה של בני אדם להצטרף לעמותה. לא ייתכן לדחות אוטומטית כל מקרה. לא ייתכן גם לקבל אוטומטית כפי שהמחשנו לעי"ל, כל אדם.
מהו היקף שיקול הדעת ?
במקרה שלפנינו,זה הפרטני בפסק הדין, נוצר מצב פשוט:
המערערים מבקשים להצטרף. העמותה מסרבת. אין תקנון ספציפי אישי מותאם נניח לעמותה בקשר להצטרפות חברים חדשים. התקנון הוא זה המחדלי כפי שמצוי בחוק העמותות. העמותה טוענת, שבין המבקשים להצטרף, בעלי עבר פלילי. אלימים. גסי רוח. עניינם לא ממש בבית הכנסת. לא מתפללים בקביעות. מלאים טענות כרימון. לעומתם, המערערים טוענים, שהם, חברי העמותה, חוששים מפיקוח ובקרה על מעשיהם, וזה בעצם בסיס הסירוב.
השופטת המובילה בקייס (דפנה ברק ארז, שטיין מצטרף אליה בהסכמה, עמית חולק) נאלצה לקבוע פרמטרים להיקף שיקול הדעת של עמותה בקבלת חברים חדשים. הכל אחרי, שגם היועמ"ש הצטרף להליך, והתבקש לתת חוות דעתו בענין.
אז ננסה כאן למצות הענין, בכמה פרמטרים ונקודות או הערות:
אז מה הפרמטרים על פי השופטת ברק ארז:
תחילה, האם העמותה פרטית, או ציבורית. ככל שהעמותה פרטית, שיקול הדעת שלה, יהא רחב יותר, ותוכל יותר נניח לפסול מצטרפים חדשים.
אבל, בכל מקרה, גם אם היא פרטית לגמרי, ואפילו לא נסמכת על שום הטבה מן המדינה, עדיין, זה לא יכול להיות אפליה שרירותית וגורפת וסתמית. תהא לעמותה כזו סמן, ואלו "תקנות הציבור".
ככל שהעמותה ציבורית, ונסמכת יותר על הטבות מן המדינה, הרי היא תיחשב יותר בבחינת "גוף דו מהותי" יצור כלאיים, שבין ציבורי לפרטי. ככזה, כגוף כלאיים כזה, גוף כזה, מחוייב, לעקרונות של משפט ציבורי/ מינהלי, ויש עליו חובות של הגינות ותום לב מוגברים. לכן, שיקול הדעת שלו, יהא מצומצם יותר בקבלה של מצטרפים חדשים.
בכל מקרה, רצוי בהחלט, ומראש, שעמותה תפרסם תקנון ספציפי לקבלת חברים חדשים. לא תאלתר.שהרי אילתור, מעלה חשד של תפירה של סירוב, לאור מקרה מסויים. אבל, כאשר עסקינן מראש בתקנון מובנה ואישי או מותאם, אזי, יש פחות חשד לשרירותיות ולאפליה.
נצטט איזה קטע שניים מפסק הדין שיביע העיקר:
אם כן, כל עוד עסקינן בתחום המשפט הפרטי, לא ניתן לכפות על עמותה לקבל חברים שבהם אינה חפצה, ככל שדחייתם כמועמדים נובעת מעצם טיבה ואופיה של העמותה, אינה נגועה באפליה הנוגדת את תקנת הציבור ומבטיחה את התנהלותה התקינה של העמותה. בשל ההגנה הרחבה על חופש ההתאגדות, המצב המשפטי הבסיסי הוא שחברי עמותה פרטית רשאים להחליט מי יהיו חבריה ובית המשפט ימעט להתערב בבחירתם.
ואילו לגבי עמותה ציבורית, מצטט:
כאשר מדובר בעמותה שהיא בעלת מאפיינים ציבוריים מובהקים יינתן משקל גדול יותר להגנה על השוויון וההגינות, כך שהפגיעה האפשרית באוטונומיה של העמותה לבחור מי יהיו חברים בה תיסוג אל מול שיקולים אלה. לעומת זאת, החלתן של חובות מהמשפט הציבורי על עמותות בעלות אופי פרטי, שאינן מקבלות תמיכה מיוחדת מהמדינה מעוררת קושי מן ההיבט של הפגיעה באוטונומיה של גופי העמותה וחופש ההתאגדות (ראו: ברק-ארז, משפט מינהלי כלכלי, בעמ' 495). כמו כן, בשל חובת ההנמקה שעשויה לחול במקרים מסוימים על גופים דו-מהותיים, עמותה בעלת מאפיינים ציבוריים מובהקים הדוחה בקשת הצטרפות צריכה לנמק את סיבת הדחייה של בקשת החברות.
זה היה עקרונית, מושגית. אבל, בקשר לקייס הספציפי של המערערים, נצטט:
מכל האמור עולה שראוי כי במקרה זה יתקיים הליך חוזר – שבו בקשות ההצטרפות ייבחנו בהתאם לאמות המידה העקרוניות שהותוו בפסק דין זה ובהתאם להליך שנקבע לכך בחוק (כמוסבר בפסקה 32 לעיל). לנוכח כל האמור לעיל, אציע לחבריי לקבל את הערעור במובן זה שנקבע כי בקשות ההצטרפות יוחזרו לדיון בפני ועד העמותה, אשר ידון בהן בהתאם לאמות המידה שהתוו בפסק דין זה. לאחר שוועד העמותה יקבל החלטה בבקשות ההצטרפות תעמוד למערערים אפשרות להשיג על ההחלטה בפני האסיפה הכללית, הכול כמפורט בתקנון המצוי. מעבר לכך, זכויות הצדדים שמורות. מובן כי אין באמור לעיל משום נקיטת עמדה.
רק נציין, שהעמותה הנדונה בקייס (בית הכנסת כאמור) עומד במרכז הסקאלה נניח. יצור כלאיים בין עמותה פרטית, לציבורית מבחינת השופטים.
עפר הארץ 
להשאיר תגובה