פסק דין אסטרטגי וחשוב, ניתן לאחרונה בעליון.

עסקינן בערעור אזרחי. ערעור על פסק דין של המחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי בתל אביב. בפסק הדין עצמו (במחוזי) נדחתה בקשה לאישור תובענה ייצוגית, שעניינה בגובה המחיר ששולם עבור מניות הציבור בחברת אסם ( אסם השקעות בע"מ).

ותחילה, מהי תובענה ייצוגית? נצטט מחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו 2006, את ההגדרה (סעיף 2) כך:

כלומר, קבוצה גדולה של אנשים תכל"ס, תובעים, אבל, התובענה עצמה, לא מנוהלת על ידי כולם כאמור, אלא על ידי קבוצה קטנה או אדם אחד וכדומה. השאלות שבעובדה או במשפט, מהותית, משותפות לכלל הקבוצה. אז בשביל מה, שכל אחד יתבע בנפרד? לא יעיל. על כך, זה מהווה מנגנון כוח וריסון, כלפי עושק של תאגידים גדולים. תאגיד גדול, יכול לרסק בהליך משפטי אדם בודד, קבוצה גדולה, סכומי ענק, גיים צ'נזר במובן של כוח צרכני. יש לציין לבסוף, שתובענה ייצוגית, דורשת אישור בית המשפט לכך.

אז מי נגד מי פה ? יש לנו מערערת אחת (שרון עצמון) נגד אסם השקעות ועוד 14 אחרים.

המערערת בדיון בעליון, ויתרה על הערעור לבסוף, אז הוא נדחה. בכל זאת, בית משפט, מחמת החשיבות האסטרטגית של הענין, מצא לנכון, לחדד, להבהיר דברים, לצורך מקרים דומים בעתיד כמובן.

מה רוצים מאסם פה ואחרים? נצטט מפסק הדין:

אם כך, נסטלה, רכשה מניות הציבור באסם, והפכה אותה מחברה ציבורית, לחברה פרטית. המערערת טוענת כי התמורה ששולמה כאמור, לבעלי המניות מהציבור בעסקת המיזוג, אינה הוגנת. מכאן הבקשה לפיצויים.

רק פורמלית ככה:

חוק החברות, תשנ"ט 1999 זה החוק הרלבנטי לענייננו, מגדיר כך חברה ציבורית ( סעיף 1, "הגדרות"):

לעניינו אז, הציבור מחזיק במניות החברה (בחלקן כמובן) כלומר הוצעו והונפקו לציבור הרחב בבורסה. זוהי חברה ציבורית לענייננו (בלבד). אז פה, נסטלה רכשה מניות הציבור. אלא שיש לנו בעיה:

הציבור, לא מיוצג שם. מיוצג על ידי נציגים. וצריך לדאוג לציבור בכללותו (בעיה פילוסופית כללית). הציבור ככלל, לא יכול לדאוג לעצמו. מאיפה לנו, שמחיר הקניה של המניות, היה הוגן, ולא פגע בציבור מחזיקי המניות, שאין לו אפשרות, מומחיות, שליטה וכדומה, לדעת שהעסק הוגן, שקוף וכדומה. על כך:

העסקה עצמה, הינה עסקת בעלי ענין. טיפוסית ככזו על פי השופטת ע.ברון. נצטט:

אז ברור, שהקונים, בעלי השליטה, אמורים לחשוב על עצמם ועל ריווחיהם, ויעדיפו טובתם האישית, על פני טובת החברה, על חשבון בעלי מניות אחרים. נניח מיעוט, מוסדיים, ציבור וכדומה. לכן, יש מנגנונים מיוחדים לשם וידוי הוגנות במצבים כאלו. מה הם ? עסקינן בועדה מיוחדת, בלתי תלויה, נצטט:

אם כך, הועדה המיוחדת הזו, הבלתי תלויה, הורכבה משלושה חברי דירקטוריון של אסם,דירקטורים חיצוניים ובלתי תלויים. היא ניהלה משא ומתן עם נסטלה לרכישת מניות הציבור. כמו כן כמצוטט, מינתה לה הוועדה יועצים משפטיים. ועוד, חברות ייעוץ כמצוטט, ייעוץ כלכלי.

והתוצאה, נצטט:

אז נראה שזה סביר. אבל, לא כולם שמחים. ומכאן הערעור. גורסים שהמחיר לא הוגן, נפלו פגמים בעבודת הוועדה המיוחדת וכדומה.

בעצם, הענין העיקרי בפסק הדין הזה או בקייס הזה, זה עד כמה בית משפט, צריך ויכול להתערב ולבקר את עבודת הוועדה המיוחדת. מבחינת השופטת ע.ברון, בית המשפט, לא אמון, לא צריך ככלל (יודגש: ככלל) להתערב ממש בעבודת הוועדה.

למה זה לשיטתה ? נצטט אותה, ותחילה היא מחדדת הבעיה:

אם כך, מה טיב הביקורת השיפוטית בעסקאות כאלו ? ועל מי מוטל נטל ההוכחה ? הגיע הזמן לשיטתה לעשות קצת סדר, ושתהא הלכה ברורה בדבר:

וקצת על הפילוסופיה של שיקול הדעת העסקי. נצטט אותה:

אין הרבה טעם מבחינתה להיכנס לנעלי המחליטים או בעלי העסקים. ישראל אימצה עקרון זה, מן הדין האמריקני, ובכלל משוקי הון מפותחים בעולם. חברה מנוהלת על ידי האורגנים שלה (המנהלים). בדיקת כדאיות כלכלית על ידי בית משפט, לא לענין. יקר. מורכב. חוכמה בדיעבד לא פעם. ובכלל, יכול להוביל לחוסר וודאות ולביטול עסקאות. אבל:

כאשר מדובר בעסקת בעלי ענין, נסתרת לכאורה, מה שהיא מכנה "חזקת התקינות". כלומר, ההנחה היסודית המחדלית הינה זו, לטובת המנהלים, שהם מנהלים החברה על פי עקרונות עסקיים, ולטובת החברה. אבל, בעסקת בעלי ענין, צריך ביקורת שיפוטית מחמירה, בגלל ניגוד אינטרסים פשוט. וכאן, בהתאמה, נטל ההוכחה רובץ כאן, על המנהלים עצמם. כלומר, נטל ההוכחה מתהפך. שהכל נעשה ביושר, הגינות, שקיפות, הן מן ההיבט הפרוצדורלי, והן מן ההיבט כלכלי עסקי.

אבל, לא גמרנו בכך. כתבנו, שלכאורה, נסתרת "חזקת התקינות". למה לכאורה. כי יש פה עוד טוויסט ביניים. נצטט אותה:

אז כך לבסוף מבחינתה:

פעם, לא היה מנגנון בקרה כפי הועדה המיוחדת הבלתי תלויה כאמור. לכן, הייתה ביקורת שיפוטית מחמירה. ועוד, אפשר להניח, שעם רוב בעלי מניות המיעוט נתנו הסכמתם,ועל סמך מידע מלא, זה יעיד יותר על סבירות העסקה. לכן:

בית משפט לגבי דידה, לא ייטה להתערב, לפחות לא על פי סטנדרטים מחמירים ביותר, בעסקאות מן הסוג הזה. ונטל ההוכחה יהיה על המערערים או הטוענים, לאי כשירות העסקה.

לא נכנסנו להכל כמובן. אבל, עיקר הדברים פה.

אז, קחו בחשבון זאת.