שְׁפִיטוּת-פַּסְלוּת,אין ליאות

Photo by Alesia Kozik from Pexels

היום נדון בנושא קצת מורכב, קצת לא מובן, ורגיש מאוד:

פסלות שופט ואובייקטיביות במשפט.

ותכל"ס, על הפילוסופיה של פסלות שופט.

הרבה מאוד ערעורים יחסית לבית משפט עליון, בנוגע לפסלות שופט. הערעורים, רובם נדחים. נציין כאן, שאנו לא נדון בפרוצדורה של טענות פסלות שופט, אבל, בעיקרון, זה נדון בעליון, דן יחיד, נשיא/ת בית משפט עליון הוא זה שדן בערעורים ובקשות כאלו.

טוב, תכל"ס:

ברור לכולם, שלהיות שופט, זה לנהוג ללא משוא פנים. לשפוט בהגינות. באובייקטיביות. בקיצור, לרדת לחקר האמת, ולעשות משפט צדק. צדק צדק תרדוף דכתיב.

אז מחד, הפרמטר הוא עוצמתי מאוד: מעיקרו שופט, כל שופט, זה אדם, שיש עליו חובות לחומרה, לנהוג בצדק כלפי צדדים לדיון או צדדים להליך משפטי וכדומה. מאידך, זה אמור לייצר הרי, רף מאוד נמוך של פסילה. שהרי, אם שופט צריך בחומרה יתירה, לנהוג בצדק וללא משוא פנים, היינו צריכים לצפות, שהוא מיד יפסול עצמו, או ייענה מיד לבקשת פסילה של אחד הצדדים להליך משפטי. לא כל שכן, כאשר, הצדק בשיטת המשפט הישראלית, לא רק צריך להיעשות, אלא גם להיראות. אפילו לא להיראות, אלא להזדקר לעין כל. לכן למשל, כפי שציינתי בשני פוסטים קודמים, הכלל הינו דיון בפומבי, והחריג לכלל, הינו, דיון מאחורי דלתיים סגורות.

אז הכל מרמז בעליל, שופט, מיד צריך לפסול עצמו ! שהרי, מתבקש כאן רף נמוך לכאורה לפסילה.

בפועל, קורה משהו אחר לגמרי, הרף הוא גבוה בטירוף ממש. זה רף, שלאדם סביר, אדם מן היישוב, הוא בלתי נתפס ממש. כאילו, עסקינן לא ביצור אנושי, אלא באיזה מכונה נטולת רגשות נחזה הדבר כך להיראות ממש.

כיצד מתיישבים הדברים ?

בעיני אדם מן היישוב, הדברים אכן לא מתיישבים צריך לציין. אבל:

בשיטתינו המשפטית, השופט הוא שופט מקצועי. מקצועי לעילא. אין אפילו חבר מושבעים. הכל עליו. אם שופט, היה צריך לפסול עצמו, על כל הטיה למראית עין, הרי, כל יסודות המערכת היו מתערערים. אפשר היה לחשוד בשופט, בכל קייס כמעט שהוא יושב בו:

שופט נניח דתי/ ימני, כיצד ישפוט טרוריסט ? אותו שופט כיצד ישפוט הומוסקסואל ? תועבה בעיניו הדבר. ובכלל, כל שופט כמעט, נניח יש לו ילדים, נכדים, כיצד ישפוט פדופיל ? הרי,אדם לא מחזיק האוכל בקיבה, מן הזוועות של עבירות מין שמגיעות בקרים וערבים לבית משפט. אז כיצד ישפוט ? או נניח שופט בשמאל מבחינה השקפה פוליטית אישית, אז מה, יעתרו ממפלגה בימין, אז הוא לא ישפוט ? נניח שופט סוציאליסט סו קולד, בהשקפתו האישית, אז יבוא לו איזה חזיר קפיטליסטי סו קולד, איזה עורך דין של איזה תאגיד ענק, אל מול, צרכן נניח עשוק וכדומה, לא יישב בדין השופט ?

ברור כשמש הדבר ! אם כך היה הדבר, שהחומרה המושגית פילוסופית , מצדיקה רף נמוך, כל המערכת הזו, הייתה מתפרקת. כל חשד הכי קטן להטיה, היה מפרק הליך משפטי, והרבה הליכים, לא היו יכולים בכלל בקרים וערבים, להתקיים. זה היה מכרסם הרי באמון הציבור בבית המשפט או במערכת המשפטית. שהרי, החשד, והספק היה מקנן תדיר בקרב הציבור ובקרב מתדיינים בבתי משפט.

השופט הוא מקצועי. הוא אמון ומיומן, בדיכוי רגשות. העבודה עצמה, הפרוצדורה, האחידות שבמערכת, העומס, ההרגל, המיומנות, הצורך לעמוד בהספק, יוצרים או מייצרים קהות חושים מטבע הדברים, וזה מייצר, שפיטה ללא משוא פנים. על כך, שופט יודע שהחלטותיו, מתפרסמות בעיקרון. מוגש עליהן ערעור. הן עוברות בקרה למעלה. הוא לא רוצה שהחלטות שלו בעיקרון, יתהפכו בערעור. על כך, המערכת מחייבת שקיפות. השקיפות מחייבת נימוקים פרטניים ביותר, מדוע ואיך בדיוק הגיע השופט להחלטה שהגיע. אחרת, גם לא יהיה טעם בערעור. שהרי בית משפט של ערעור, לא יוכל לבחון הנימוקים ולהעביר אותם בשבט הביקורת.

נמחיש זאת מחיי יום יום:

נניח פקיד בדואר. הוא בשמאל. אפילו שמאל קיצוני. יש עליו עומס עבודה. אחד אחרי השני ניגשים לדלפק. אבל, מאידך הרי, הוא מיומן בעבודה. פתאום מגיע לו, נניח ככה, אדם עם חזות המשוייכת לנוער גבעות. מזהים אותם די מהר בעיקרון. בקבוקים, כיפה גדולה, צבעונית, הבגדים ככה רגילים צבעוניים ( להבדיל נניח מחרדים). הפקיד דואר , צריך להרגיש לכאורה, אי נוחות. תיעוב. בוז. גועל. שנאה. אבל:

הפרוצדורה, הלחץ, מתעלים אותו לפי תרשים זרימה. הלקוח דורש את חפצו, והוא מיד מבצע סדרה של פעולות מתוכנתות, ומבצע הפעולה, ומתעלם מן הרגשות. זוהי קהות חושים אופיינית, לאדם מקצועי, במהלך עבודתו.

כך נניח גם רופא. כך נניח חובש. נניח טרוריסט פצוע קשה אחרי פיגוע טרור.הרופא רואה תרשים זרימה, הנובע מאופי הפציעה, ובהתאמה, תרשים זרימה של פעולות מיידיות ומתבקשות. כי הוא מקצועי. כי הוא אתי. כי הוא מיומן. וזה גורם לו להתעלם, מתחושות אחרות טבעיות שעשויות להתעורר, או לפחות, גם אם יתעוררו, לא ישפיע הדבר כמובן, על שיקול הדעת המקצועי שלו.

ודוק, עם שופטים יש לנו לכאורה, בעיה אחרת:

הם חורצים גורלות. הם שופטים בעניינים שהם מופשטים וביסודם בסיס מוסרי או שפיטה מוסרית. להחלטות שלהם, נודעת משמעות ציבורית עצומה ממש. הרת גורל.

וזוהי הבעיה בתפיסת העבודה הזו:

המחשבה, שאם עסקינן בעניינים ציבוריים, מוסריים לכאורה, מופשטים, אזי, ברור לכאורה, שהם מושפעים מעמדות אישיות או השקפות עולם אישיות. אלא:

שאין הדבר כך, כלל וכלל לא. שופט הוא כמו מיודעינו הפקיד דואר. הוא מתוכנת לפי תרשימי זרימה. אלא, שהתרשימי זרימה שלו, עשרות אלפי מונים יותר סבוכים נניח, מאותו פקיד דואר. אפילו שבבסיסם עניינים שיפוטיים מוסריים, הם עדיין, חבוקים במדע מדוייק או מעין. הם חבוקים באחידות בלתי נתפסת. בהגדרות דקדקניות. בסדר עבודה מקצועי, שהוא מוכתב מראש, רק סבוך מאין כמוהו.

כלומר, גם על עניינים מופשטים ומוסריים, שופט, אפשר לתאר זאת כך ככה סכמטית:

משל השופט היה פותח ספר הנחיות. ושם כתוב לו כך:

במקרה X , אתה עושה Y, Z. אם Y,Z לא תואם, אתה עובר הלאה, ומתיחס לאותו מקרה X, כאילו הוא מקרה B, ולא X כאמור.

כל זאת, כאשר מקרה X או B, הם בכלל מקרים מטורפים, מופשטים, של בעיות מוסר אנושי, מורכבות מאוד. אבל, זה לא משנה, כי זה מעין מדע מדוייק. אין מקום לרגשות. אין מקום לתפיסות אישיות. הפרוצדורה, האחידות, מתעלים (לתעל) השופט למקומות לגמרי אחרים. מקומות של: פעולה תרשימית מדוייקת ומקצועית, שלגמרי מסיחה אותו מן החיבור האישי והרגשי לקייס.

עכשיו, מספיק עם פילוסופיה, ונעבור להמחשות של ממש, מתוך העבודה עצמה של שופט:

וניקח נניח תחום מאוד מופשט, אבל, מאוד נפוץ, ציבורי, יותר פופולרי ותקשורתי וכדומה:

לשון הרע.

פשוט, המון קייסים בבתי משפט, תביעות דיבה וכדומה. וכך נמחיש הדבר:

נניח כך, גדי הוא עובד ציבור. נניח ראש עיר. ומשה תושב העיר. משה כותב בפייסבוק פוסט, וכך על ראש העיר:

לאיפה הולכים כל הכספים מן הארנונות בעיר הזו. מדוע זה העיר הזו כה מוזנחת ? גובים מאיתנו כספים בערימות, ושירותים איין. אולי צריך לבדוק חשבון הבנק של ראש העיר גדי. אני משוכנע, שהחשבון שלו, עסיסי מדי בשביל משכורת חודשית של עובד ציבור. מאיפה הוא קנה למשל לאחרונה מרצדס C קלאס ? מישהוא פה , צריך להיכנס בעובי הקורה, ולעשות ביקורת פה בעירייה הזו. יש הרבה רינונים על ראש העיר המושחת הזה. אנו צריכים לעשות פה מעשה.

ראש העיר משה, איך לא, תובע את גדי על לשון הרע. בערימות עניינים כאלו בבתי משפט.

מה עושה השופט ככה בגדול, סכמטית, נתאר התרשים זרימה של העבודה, ההיקשים וההכרעה:

תחילה, האם עובדתית, על פי ראיות קבילות, אכן, גדי כך כתב על משה ראש העיר. כן, תועד הדבר, צילום מסך של פייסבוק. או שגדי מודה בדבר גם.

אם צלחה המשוכה הזו, הוא עובר ככה בגדול לשלב הבא:

בדיקה של המלל עצמו, והחלטה עקרונית, האם על סמך החוק(חוק איסור לשון הרע) עסקינן אכן בלשון הרע בכלל. החוק גורס כך, שבלשון הרע, עסקינן בפרסום, שעלול, לבזות ולהשפיל ולפגוע במשלח יד וכדומה, של התובע.

אז במקרה הזה, נניח כן. זה עלול להשפיל, לבזות, ולפגוע במוניטין ובמשלח יד של התובע, הרי הוא ראש העיר.

אלא, שהוא צריך להחליט הלאה, כך:

באם אובייקטיבית זה עלול להשפיל ולבזות. לא התפיסה הסובייקטיבית של הנפגע קובעת בעיקרון, אלא, התפיסה האובייקטיבית או הניתוח האובייקטיבי של המלל הפוגעני. כלומר, אם אדם יגיד לאדם בפרהסיה: טיפשון, זה עשוי להשפיל ולבזות. יחד עם זה, לא אובייקטיבית. כי זה לא יגרום לצד ג' מתבונן, לחשוב שזה אומר באמת ובתמים שהאדם טיפש, או טיפשון לא כל שכן. במקרה לפנינו, זה הרי משלח ידו של ראש העיר. הקריירה שלו וכדומה, ולמקרא הדברים, צד ג', עשוי לחשוב, שכך הם הדברים אובייקטיבית.

בשלב הבא של התרשים זרימה, הוא בודק, טכנית, אם מדובר בפרסום בכלל:

על פי חוק איסור לשון הרע, צריך שהפרסום יגיע לעוד אנשים מלבד הנפגע עצמו. במקרה לעי"ל, יש נניח 30 לייקים, או מספר של כניסות וכדומה. תגובות בפייסבוק וכדומה. אז זה מוכח שהגיע לעוד, מלבד הנפגע עצמו.

אז עד כאן:

השופט קובע:

שהדברים אכן נכתבו. פורסמו או הגיעו לאדם נוסף מלבד הנפגע. והם עולים לכדי לשון הרע. באשר, הם עלולים להשפיל ולבזות וכדומה.

לא מספיק.

שלב הבא נניח בתרשים הזרימה, זה הגנות.

האם לנתבע עצמו, יש הגנות. אם יש לו הגנות בעיקרון, לא מספיק שעסקינן בלשון הרע. התביעה תידחה. למה ? מחד חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת, מאידך, זכותו של אדם לשם טוב. במתח בין שני ערכי היסוד הללו, צריך לאזן. הכל על פי נסיבות המקרה.

אז איזה הגנות על פי החוק:

על פי החוק יש שלל רב של הגנות:

נניח פרסום בישיבת ממשלה. בבית משפט (בהליך משפטי). פרסום על ידי מבקר המדינה, ועוד….

לעניינו, הגנות אפשריות הינן:

הגנת אמת בפרסום. שהדברים היו אמת, והיה בפרסום ענין ציבורי.

הגנת תום לב. למשל, שהפרסום היה הבעת דעה, על התנהגות הנפגע בתפקיד רשמי או ציבורי וכדומה.

אז השופט, שוקל את ההגנה של הנתבע, אל מול הפגיעה שספג התובע. נניח, פה, שהיה ענין ציבורי. שהמפרסם, האמין באמת ובתמים, שהשירותים לקויים בעיר, ומאיפה לו מרצדס נניח לראש העיר.

אחר כך, השופט עשוי לעבור נניח להקלות בפיצוי לתובע:

נניח שהוא התנצל (הנתבע). או, שהוא היה משוכנע באמיתותה של לשון הרע.

אז אנו רואים פה , בקייס זניח ולא מורכב כלל, סיסתמטיות של ממש:

הוכחה עובדתית.

האם עסקינן בפרסום בכלל.

האם עסקינן בלשון הרע (על פי מבחן אובייקטיבי, ולא סובייקטיבי).

אם כן לשון הרע, האם יש הגנה לנתבע. ואיזה סוג של הגנה.

האם יש הקלה שמאפשרת צמצום הפיצויים נניח וכדומה.

כלומר, השופט עובד כמו אוטומט למעשה, והולך על פי סדר של מבחנים סיסתמטיים. זה לא אינטואטיבי. כך, שאפילו אם שופט, היה בצד מסויים של המתרס אישית. הסדר הזה, מחייב אותו ככה בכללי. זה מנותק מן הרגשות האישיים שלו. זוהי לא אינטואיציה של "משפט שלמה".

לבסוף יתהה התוהה, למקרא הפוסט הזה:

אם כך, מתי שופט פוסל עצמו, או נפסל ? לפי הכתוב בפוסט, לעולם לא !

נפסל. כן. יש מקרים. נדירים. אבל יש. יש פסילה טכנית יותר, או מראית פני הצדק, נניח בגין קרבה אישית משפחתית וכדומה. זה ברור יותר, ופחות סבוך.

מתי מהותית נפסל ? זה סיפור לא פשוט.

זה יהיה בפוסט אחר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: