פסק דין מאוד מעניין לפנינו.
בית משפט לתביעות קטנות בנצרת.
מה קרה שם ? לרוב ערבים תובעים יהודים על הפליה. פה התהפכו היוצרות, ויהודי תובע ערבי על הפליה.
לא יאומן, אבל, התובע פעיל בתנועה לגאולת הר הבית, פונה לבית דפוס באום אל פחם (במייל) ומבקש פשוט הצעת מחיר להדפסה של פלאיירים (עלונים בוא נגיד). עד כאן, אולי, אין רבותא גדולה. ודוק:
היהודי ( פעיל כאמור, בתנועת "חוזרים להר") לא צירף דוגמא של הפלאייר אותו הוא מבקש, אבל, במייל היה מוטבע לוגו של תנועת "חוזרים להר" והתובע חתם בסיום באופן הבא:
"יאיר, תנועת "חוזרים להר", תנועה לגאולת הר הבית".
בעל הדפוס או בדומה, ערבי כמובן, השיב לו כהאי לישנא (בזו הלשון) נצטט:
"איזה הר ואיזה אבטיח- זה מסגד אלאקסא שלנו של המוסלמים- לך לעזאזל".
כמובן שהתובע, הפעיל היהודי, לא נשאר חייב, ותבע בבית משפט לתביעות קטנות בנצרת, בסכום המקסימלי האפשרי שם: 33,800 שח'.
עכשיו, ברור שכאן על פניו, מדובר בהפליה. פורמלית כך אין ספק. כך גם השופט הכריע בקייס (רשם למעשה, לא בדיוק שופט). עסקינן בהפליה. והוא גם פסק פיצויים. לא בגובה המבוקש, אבל, פסק פיצויים ( 3000 שח' סך הכל, ועוד 500 שח' הוצאות משפט וכדומה).
מה שמענין בקייס, זה שזה מזכיר את הסגות המטורפות בארה"ב, עם ה- מסטר קייק (Masterpiece Cakeshop v. Colorado Civil Rights Commission ). אלו תביעות הפלייה, מסוג מאוד מסויים:
השירות עצמו, לא נייטרלי. כלומר, נניח שיש לך בריכה. עסק. שחייה בבריכה, היא שירות נייטרלי. גם אם אתה מתעב נניח קבוצה אתנית, מגזר מסויים וכדומה, לא נדרש ממך ממש, להשיל זהות עצמית, ולפעול אקטיבית כנגד הזהות העצמית שלך. נניח כפי בארה"ב, שאדם דתי נוצרי, קונדיטור, צריך, לכתוב ברכת נישואים על עוגה, בנישואין הומוסקסואליים. והרי, הוא צריך לכתוב הדבר. כאילו לאשר או לתת לגיטימציה לדבר, בניגוד מוחלט לאמונתו. זה מעין ביטוי כפוי, שכתבנו עליו לא אחת.
פה הסברנו, אין חופש ביטוי מביטוי. כלומר, בית המשפט העליון, לא התמודד חזיתית עם התופעה וההשלכות שלה. זה בדיוק הקייס לפנינו:
הערבי, צריך, באופן יותר אקטיבי, לשרת או אפילו להדפיס, לערוך, לכתוב, על ערך או נושא או ענין, שהם בעליל, סותרים את אמונתו והשקפתו. נניח באנלוגיה:
ייכנס זוג הומסקסואלים, לקונדיטוריה בבני ברק (חרדית למהדרין) ויבקש שייאפו לו עוגה, עם ברכה עליה:
נניח: עושר ואושר לחתונה של דני ומשה וכדומה.
הסירוב פורמלית, עולה לכדי הפליה ניתן לטעון, יחד עם זה, זה ביטוי כפוי הרי על אותו בעל קונדיטוריה חרדית וכדומה.
אבל, השופט /רשם, לא התמודד עם כך כמובן, אלא, הלך על פי החוק והפסיקה היותר מוכרים.
טוב, כפי בהרבה משפטים, היו פה הרבה התפתלויות:
הערבי טען שהוא בכלל לא הבעלים של הבית דפוס, ואי אפשר לתבוע אותו. השופט לא קיבל זאת. הוא ענה למייל, הפרטים של המייל שהוא החזיר, של הסלולרי, הינם שלו וכדומה, וזה מספיק מבחינת השופט/ רשם.
התובע מצידו, מכל בתי הדפוס שבעולם, הלך על אום אל פחם תהה השופט ? חסרים בתי דפוס בירושלים ? הוא לא עשה מאמץ של ממש להימנע מאום אל פחם תחילה. ועוד, הוא הגיש תביעה, בלי מכתב מקדים לנתבע, לתבוע ממנו ישירות פיצויים, הכל בלי הליך בית משפט. ועוד, השופט/ רשם, הזכיר שאפשר שאדם שבוחן וחוקר הפליות, וכך חושף אותן, יקבל פיצוי. אבל, בתום לב. פה לא היה ממש בתום לב לגבי השופט/ רשם.
על זאת, שולם לו רק 3000 שח'. הייתה הפליה. אבל, כמה קיזוזים התבצעו בגין חוסר תום לב משהו.
עפר הארץ 
להשאיר תגובה