אז הסתיימה שביתת הרעב של העציר המינהלי אבו הוואש. חתיכת שביתת רעב.
הזדמנות טובה, קצת לחטט בנושא הרגיש הזה של מעצרים מינהליים, להסביר את זה בצורה יסודית ומאורגנת יותר (כי זה לא ממש מובן בקרב הציבור וכלי התקשורת) ומעל הכל, לשמוע דעתכם על הדבר הזה.
אז קודם כל, קוראים לזה מעצר מינהלי, בגלל, שלכאורה, לא בצו של שופט נעצר אדם, אלא, בצו של שר הביטחון, או הרמטכ"ל. שר הביטחון והרמטכ"ל, הם נושאי משרה ברשות מינהלית מה שנקרא (גוף ציבורי) ולכן קוראים לזה מעצר מינהלי. אבל, זה לא משנה הרבה, מכיוון, שכך או כך, שוטר בנסיבות מסויימות, יכול לעצור אדם בלי צו שופט, וכך או כך, אפילו במעצר מינהלי, מגיע הרגע, ממש אחרי 48 שעות, שהמעצר עובר ביקורת שיפוטית, וחייב להיות מאושר על ידי נשיא בית משפט מחוזי, ואפשר לערער לעליון, שדן במעצר כדן יחיד (שופט אחד כלומר). כך או כך, גם בית משפט ושופט, נחשבים רשות מינהלית בעצם. רק יובהר, לשר הביטחון סמכות לחצי שנה של מעצר. לרמטכ"ל, רק 48 שעות, בלי הארכה.
אז מתי מפעילים הסמכות הזו ? על סמך מה בדיוק ? הקטע פה, שמדובר בחוק. החוק נושא הכותר:
חוק סמכויות שעת-חירום (מעצרים), תשל"ט- 1979
אז מה הענין בדיוק ? זה חוק הרי ? אבל, זה חוק שנחשב מאוד דרקוני, לרוב חוקים כאלו, הם מזמן המנדט הבריטי, ונושאים הכותר לא של חוק, כי אם: "פקודה…". זה חוק מאוחר יחסית, ולא תוצר דרקוני של כיבוש, מנדט בריטי וכדומה. אבל, הביקורת בעולם, קשה מאוד על החוק הזה. מוציא דיבתה רעה של המדינה. למה זה ?
לא בעצם בגלל שהוא מינהלי או מעצר מינהלי. אלא, שאנשים נעצרים. ולא מוגש נגדם כתב אישום. הם לא עומדים למשפט. פעמים רבות הראיות חסויות. והם בעצם לא יכולים להתגונן תכל"ס מפני המעצר עצמו כך נחשב הדבר. כלומר, אדם יכול לזעוק לחפותו, אבל, אין לו משפט להוכיח זאת. הוא לא עומד למשפט. וכל העסק יכול להיות מוארך, בתקופות של חצי שנה, על ידי שר הביטחון וכדומה, אבל, כמובן עם ביקורת שיפוטית או ערעור לבית משפט.
אז ברור שזה על פניו, נוגד ערכי יסוד במשטר דמוקרטי. ברור גם שזה עומד בסתירה לעקרונות בסיסיים של משפט הוגן. ברור שזה בסתירה קשה לנורמות בינלאומיות. נניח יש את האמנה לזכויות אזרחיות ופוליטיות. ישראל צד לאמנה. ניקח סעיף טריוויאלי שם, מצטט חלק רלבנטי מסעיף 9.3 למשל:
אדם שנעצר או נאסר בשל האשמה בעבירה פלילית יובא מיד בפני שופט, או בפני נושא משרה אחר שהסומך כחוק להפעיל סמכות שיפוטית, ויש לשופטו תוך פרק זמן סביר או לשחררו…..
אז ברור, שרוב מדינות העולם אגב, חתומות על אמנה בסיסית זו. והרי, ייעצר, ויובא למשפט. ויש לשופטו או לשחררו. וזוהי בעיה כאמור.
מי שחושב אגב, שרק ערבים פלסטינים, טועה טעות קשה. גם יהודים מן הימין הקיצוני, חווים לא פעם נחת זרועו של חוק זה. נניח:
הרב יצחק גינצבורג דאז, בתקופת הפיגועים של אמצע שנות התשעים. נעצר במעצר מינהלי. למה ? הסתה לפגיעה ונקמה בערבים וכדומה. נשיא בית משפט מחוזי אישר, אבל, שופטת העליון, דליה דורנר, ביטלה המעצר. גרסה שאין וודאות קרובה לביצוע פגיעות נקמה בערבים על ידי תלמידיו וכדומה. גרסה שתקופת הפיגועים, קצת חלפה, רחוקה, וזה מקהה מן החומרה וכדומה ועוד.
אבל ישאל השואל, מה זה משרת בדיוק ? ההנחה חייבת להיות, שהשב"כ לא מתעסק עם חפים מפשע. אם יש משהו על מישהו, למה לא להגיש כתב אישום, להעמיד למשפט, ובעצם, הוא יחטוף לא פעם, ענישה יותר קשה, מאשר נניח שנה במעצר מינהלי. למה כל זה ? שאלה טובה:
יש בעיה של קבילות ראיות. ראיות לא קבילות בבית משפט. יש בעיה של דחיפות המעצר. יש בעיה של ראיות חסויות. יש בעיה של חוסר רצון של השב"כ, להסגיר אמצעים, מודיעין וכדומה. מעדיפים, שיהיה מעצר מינהלי, מאשר, להסגיר מודיעין ומקורות וכדומה.
אז איפה אתם בסיפור הזה ? לבטל דבר כזה, או להשאיר אותו על כנו לאור בעיות הביטחון העצומות של מדינת ישראל ?
נ.ב: רק הדגשה חשובה: החוק עצמו, מכתיב לנו, מצטט: "היה לשר הבטחון יסוד סביר להניח שטעמי בטחון המדינה או בטחון הציבור מחייבים שאדם פלוני יוחזק במעצר, רשאי הוא, בצו בחתימת ידו, להורות על מעצרו של האדם לתקופה שתצויין בצו ושלא תעלה על ששה חדשים……" כלומר, עסקינן במצב שהוא יותר צופה פני עתיד. המעצר, הוא מעין מעצר מונע עבירה. שטעמי בטחון המדינה או בטחון הציבור כמצוטט, מחייבים שאדם יוחזק במעצר. יש חשש עתידי לביטחון המדינה, ולא ממש התמקדות, בעבירה שנעברה, ושיש להעמיד עליה לדין האדם. כפי בהמחשה עם הרב גינצבורג לעי"ל. האם ההסתה שלו תייצר פיגועי נקמה, על ידי תלמידיו, אם לאיו, עוד עד כמה זה עשוי להתרחש. צופה פני עתיד בקיצור.
עפר הארץ 
להשאיר תגובה