לפנינו פסק דין של בג"צ.
אמנם, נדחה על הסף. אבל, בכל זאת, מענין וחשוב, וגם קצת דיון לגופו של ענין.
העותרים: ניוויז'ין שרות מוניציפאלי בע"מ, ורו"ח ויויאן שוקייר נ': רשות המיסים, משרד האוצר, הכנסת.
מה הם טוענים העותרים ? מה הם רוצים? אם כך:
כולם מכירים הנוהג הזה, שהמעסיק מספק רכב שלו או של החברה לעובד. רשות המיסים, כמובן, שמה ידה על ההטבה, וגובה מס על כך. ברור כשמש הדבר. לא ניכנס לכך.
העותרים טוענים אבל כך:
שהתקנה (תקנה 2 לתקנות שווי השימוש ברכב כאמור) אינה חוקתית למעשה. לא סבירה. לא הוגנת. פוגעת בקניין ללא הצדקה וכדומה. נצטט אותם:
"לטענת העותרות, תקנה 2 לתקנות שווי השימוש לוקה בחוסר סבירות וחורגת ממסגרת הפקודה המסמיכה את התקנתה. לשיטתן, נוסח התקנה פוגע בקניינה של העותרת ללא הצדקה ועומד בניגוד לעקרון המנחה במסים שלפיו יש לגבות מס אמת, כך שהתקנה פוגעת בכללי הצדק הטבעי. לדברי העותרות, הנוסחה לחישוב שווי השימוש הקבועה בתקנה 2 לתקנות שווי השימוש – שלפיה מכפילים את מחיר הרכב כחדש באחוז קבוע הנגזר משווי הרכב – מתעלמת מההוצאות שהוצאו בפועל על ידי המעסיק בגין הרכב. בהתאם לכך, העותרות סבורות כי יש לקבוע שמיסוי ההטבה המוענקת לעובד יחושב לפי ההוצאות שהוצאו בפועל על ידי המעסיק. להמחשת טענה זו צורף לעתירה תחשיב שנערך על ידי העותרת, המשווה בין שווי השימוש החייב במס מחושב בהתאם לנוסחה הקבועה בתקנות שווי השימוש ובין שווי השימוש המחושב כמכפלה בשיעור הוצאות החברה ביחס לרכב. מהתחשיב עולה, כך טוענות העותרות, שעבור השנים 2020-2017 החברה חויבה לכאורה במס יתר בסך של כ-80 אלף ש"ח. העותרות מוסיפות וטוענות כי סעיף 2(2) לפקודה, שמכוחו הותקנו תקנות שווי השימוש, קובע חובת תשלום מס עבור השימוש הפרטי שנעשה ברכב, ואילו הנוסחה שבתקנות שווי השימוש לא מבחינה בין השימוש הפרטי ובין השימוש העסקי שנעשה ברכב. להמחשת טענה זו צורף תחשיב חלופי שנערך על ידי העותרת, הנסמך על מכפלת העלות היומית של הרכב עבור החברה במספר הימים שבהם נעשה בו לכאורה שימוש פרטי על ידי העותרת. בהתאם לתחשיב זה, העותרות טוענות שעבור השנים 2020-2017 החברה חויבה לכאורה במס יתר בסך של כ-217 אלף ש"ח. על סמך התחשיבים שהוצגו, העותרות טוענות שתקנה 2 לתקנות שווי השימוש אינה סבירה ואינה משיגה את המטרה שלשמה הותקנה, מיסוי טובת ההנאה הניתנת לעובד על ידי המעסיק."
כלומר, יש לנו ככה. פקודת מס הכנסה. שהיא חקיקה ראשית ועליונה. ויש לנו תקנות, שהן כפופות או נגזרות מן החקיקה הראשית הרי (שהיא פקודת מס הכנסה). נוצר מצב על פי העותרים, שעל פי הפקודה (חקיקה ראשית כאמור) תשלום המס הוא עבור השימוש הפרטי שנעשה ברכב. לעומת זאת, הנוסחה שבתקנות עצמן (התקנות, חקיקה משנית, נחותה כאמור) לא מבחינה בין השימוש הפרטי ובין השימוש העסקי שנעשה ברכב. וזה פוגע בעובד המשתמש ברכב, ויוצר מיסוי יותר גבוה נגדיר זאת כך.
לכן, מעבר לענין פרטני עם רשות המיסים שיש לעותרים ( בטלות השומה או תחשיב המס שהופק להם) העותרים מבקשים גם להורות על בטלות תקנה 2 כאמור, שלטענתם, נוסחתה שגויה כאמור, וזה יוצר מצב, שבו לא נגבה מס אמת.
העתירה נדחתה. מכמה סיבות. תחילה הטכניות:
אי מיצוי הליכים. כלומר, הם לא ביררו וליבנו הענין עד הסוף, עם רשות המיסים, הכל, לפני שעתרו לבג"צ. זה בזבוז זמן שיפוטי יקר. זה דוחה עתירה על הסף. העסק לא חתוך עדיין כדבעי.
ועוד: עברו 12 שנה, מאז חקיקת התקנה או מאז תחילת תוקפה, ועד היום. זה שיהוי כבד מאוד. רק במקרים מאוד מסויימים, זה לא ידחה עתירה על הסף. לא ניכנס לכך.
אבל, השופטת ברון, גם לגופו של ענין, נגעה בדבר על פניו, וגם מבחינה זו, משפטית של ממש, אין עילה להתערבות בג"צ. נצטט אותה, מצטטת בתורה מפסק דין אחר בעליון:
"לגופם של דברים יובהר שאין ממש בטענות העותרות המכוּונות נגד חוקיות תקנה 2 לתקנות שווי השימוש ובכלל זה לנוסחה הקבועה בה. בית משפט זה דחה בעבר טענות דומות לאלו שמועלות בעתירה זו, במסגרת ע"א 4096/18 חכם את אור-זך עורכי דין נ' פקיד שומה עכו (23.5.2019), תוך שהודגש שתקנה 2 לתקנות שווי השימוש עומדת בתכליות דיני המס, ונקבע כדלקמן:
"ובאשר לטענת המערערות בדבר 'מס אמת'. אין לכחד כי השימוש בכללים (ובחזקות חלוטות) מעורר חשש לפגיעה בעקרון היסוד של גביית 'מס אמת' (עניין קלס, עמ' 762-761). ברם, אין בחשש זה, כדי לבטל את משקלם של שיקולי ודאות, יעילות וסופיות העומדים בבסיס דיני המסים (ע"א 10846/06 "בזק" החברה הישראלית לתקשורת בע"מ נ' מנהל מס שבח מקרקעין, פסקה 11 לפסק דינו של השופט י' עמית (23.12.2011)). זאת, אף ביתר שאת במקום שבו ניכר מלשון מחוקק המשנה כי הוא ביכר יעילות וודאות על פני הדיוק ביחס לנישום הספציפי. זאת ועוד, בענייננו עסקינן בטובת הנאה אשר קיים קושי של ממש בעמידה על ערכה הכלכלי כפי שהיא משתקפת בעיני כל נישום ונישום. למשל, שוויה של אפשרות נסיעה בלתי קצובה ברכב; שוויו של טיפול הרכב על ידי אחר; כמו גם העברתו במבחן הרישוי השנתי. כל אלה לא יסולאו בפז. על כן, בהצמדת רכב על ידי המעסיק גלומים יתרונות בלתי מוחשיים רבים אשר את ערכם המדויק לא ניתן לאמוד. לפיכך, אין מנוס מלקבוע מחיר ממוצע המשקף את ערכה המשוער של טובת הנאה זו" (שם, בפסקה 27).
כלומר, אי אפשר לשיטתה, לחשב דיפרנציאלית לגבי כל נישום ונישום, את מקסימום הדיוק בהטבה. במתח שבין יעילות וודאות לבין דיוק בגביית המס, המחוקק ביכר את הראשון על פני השני. ולכן, אין מנוס מקביעה של ערך משוער במקרים כאלו.
לגבי ביטול השומה, לא הערכאה המתאימה. יש להשיג בכתב לפקיד השומה.
לינקים:
עפר הארץ 
להשאיר תגובה