לפנינו פסק דין של בג"צ, קלאסי, חשוב, מענין. לאיו דווקא מיוחד. רבים כמותו. אבל, עדיין קלאסי.

העותרים, פלסטינאים הרוצים לעבד חלקות חקלאיות במרחב התפר (גדר ההפרדה) ו- המוקד להגנת הפרט נ' המפקד הצבאי בגדה המערבית. ראש המינהל האזרחי. היועץ המשפטי לגדה המערבית.

מהו בכלל מרחב התפר ? בפסק הדין, השופטת המובילה, דפנה ברק -ארז, מגדירה את "מרחב התפר" בד בבד עם רקע כללי לגבי גדר ההפרדה, כך, מצטט:

"כידוע, בשנת 2002 החליטה ממשלת ישראל על הקמתה של גדר ההפרדה שנועדה לחצוץ בין שטחי אזור יהודה ושומרון (להלן: האזור) לבין שטחי ישראל. עם זאת, מאחר שחלק מתוואי הגדר עובר בשטחי האזור, קיים שטח ששייך באופן פורמאלי לאזור, אך פונה לעבר שטחה של מדינת ישראל. שטח זה נקרא "מרחב התפר".

אז פורמלית זה באזור ( כלומר, יהודה ושומרון במובן משפטי בינלאומי נניח כרגע) אבל, השטח עצמו, פונה לעבר שטחה של ישראל כמצוטט. אז זה קצת לא מספיק בשביל להבין ממש. נצטט מויקיפדיה, עם קצת יותר פירוט:

אז אנו יכולים להניח, שפשוט מדובר במעין אזור נניח כאילו מפורז, מזרחה מגדר ההפרדה בעיקרון, ויש לאזור חשיבות בטחונית. כלומר, לא רק הפרדה על ידי גדר, אלא, איזשהוא מיתווה בטחוני, שנכנס פנימה.

אז מה קורה שם בדיוק ? יש פלסטינאים, שיש להם חלקות אדמה חקלאיות במרחב התפר. אבל, הם לא גרים שם. בשנת 2003 הכריז המפקד הצבאי על מרחב התפר כשטח צבאי סגור, והכניסה אליו רק עם היתר. אלא שבנהלים של המינהל האזרחי, נקבע כך: "שהחל משנת 2017, ובשונה מאשר בעבר, הוגבלה האפשרות לקבל היתר תעסוקה חקלאית בגין חלקה שהוגדרה כ"מזערית", כזו שגודלה אינו עולה על 330 מ"ר".

לא נוכל כמובן וכרגיל, להיכנס פה לסיבוכים פסיכיים. אבל, זה לב ליבה של העתירה. בעלי חלקות מזעריות כאלו, לא יכולים לקבל היתר, ולעבד האדמה שלהן. ממש הקניין שלהם. הכל מסיבות בטחוניות כמובן.

מבחוץ, זה נראה אולי מאוד גורף. מאוד אכזרי. או גם מאוד פשוט. מחד, קנין של אדם, רוצה לעבד חלקת אדמה שלו. מאידך, שיפסיקו עם פיגועים ואללה, ולא יהיו לנו בעיות יותר.

בפועל, קורים דברים סבוכים מאוד. ולזה צריך בית משפט או את בג"צ. נציג למשל, את אחד הטיעונים של המשיבים (משמע, המדינה, רשויות ביטחון וכו….). נצטט:

רואים….המשיבים לא התעצלו. ועשו חישוב. חישוב מושכל. יסודי. שהרי כאשר מדובר בייצור שמן זית, שטח קטן מ- 330 מ"ר, לא מניב חקלאות בת קיימא.

מנגד, העותרים, ובית משפט קיבל זאת, טוענים כך, נצטט:

כך מתגלגלת לה עתירה שלמה. המון טיעונים לכאן ולשם. המון פרטים. ברור. הרבה קוראים חושבים בטח, טוב, יש פה בטח איזה עוול כללי לבעלי חלקות חקלאיות, שהם תמימים. נכון. אבל, זה אשמת בני עמם. לא אשמתנו. כל אחד עם התפיסות שלו. לא בכך עסקינן פה:

אלא, שגם בנושאים אזרחיים, מובהקים לגמרי, בשטח ישראל הרגיל ממש, כך הדברים מתגלגלים. זוהי משמעות המדתיות. כל צד, בטח ובטח המדינה, רואים הקייס בפריזמה צרה או מוטה לצרכים שלו. בית משפט, מחטט ומחטט, עד עפר דק, ומוודא שהדברים מידתיים. נכונים. מאוזנים. לא שופכים את המים עם התינוק. זהו התפקיד של בית המשפט. לקזז את התפיסה הגורפת והמוטה של כל צד, ולנקז אותה, לאיזשהוא עמק שווה, שמייצר:

קיום התכלית. קיום החוק. ביחד עם:

מינימום פגיעה באנשים. וזוהי הבעיה:

צריך יצירתיות. להיכנס בעובי הקורה, בשביל לפתור בעיות כך, שגם תקויים תכלית (במקרה הזה, תכלית בטחונית) וגם תהא פגיעה מינימלית באנשים שהם תמימים.

כך גם נניח עם ההיתרים עצמם. המשיבים (המדינה בכללי) גורסים, נצטט (יחד עם תשובת השופטת ברק – ארז):

אז אנו רואים שוב, איך כאשר נכנסים לעומק הענין, חופרים וחופרים, מגלים אפשרויות חליפיות לצמצום פגיעה באנשים תמימים, או אנשים שנפגעים ממעשי השלטון:

הנתונים של המדינה, היו כלליים. למשל, בלי הפרדה בין היתרים לצרכים אישיים, לבין צרכים חקלאיים, שכאן ליבת העתירה. השופטים הנוספים בהרכב ( חיות הנשיאה, ועמית) לא ראו זאת עין בעין אגב לגמרי עם השופטת ברק-ארז. אבל, לא התעצלו, לבדוק ולרדת לפרטים.

הפרטים האלו, נעלמים מחיינו הציבוריים. וגורמים, לתפיסות שגויות מאוד, של החיים בכלל, והמערכת המשפטית בפרט.

רק תכל"ס, העתירה בסוף נתקבלה ככה בכללי.