במשטר דמוקרטי העוגן על זכויות אדם, חירות כללית ואישית, יש דילמה מאוד מצויה ביחסי עבודה (בייחוד בתחום ההייטק):
מחד, ערך יסוד: חופש העיסוק ( ראה חוק יסוד: חופש העיסוק). ערך זה משמיע לנו, שזכותו היסודית של אדם, לעסוק בכל אשר יחפוץ בעיקרון. לממש עצמו. לממש קריירה מקצועית. להקים עסק, להרוויח כסף וכדומה.
מאידך, עומדת זכות אחרת נוגדת לערך יסוד זה של חופש העיסוק:
זכותו של מעסיק, לוודות שעמל ויזע וכושר המצאה ופיתוח והשקעות שהושקעו בעסקו, לא יירדו לטמיון בקלות דעת, על ידי עובדים, שנבנים על סודות מסחריים, ידע והשקעה שנצברו בעמל רב, אחר כך פורשים, מקימים עסק, גונבים לקוחות מבית העסק בו עבדו שנים, מיישמים המצאות ופטנטים וכדומה.
זוהי הדילמה שעומדת תדיר בפני בתי משפט לעבודה ובכלל, ובפני המחוקק. איך לאזן בין שני ערכי יסוד אלו:
מחד, חופש העיסוק של הפרט או פרטים בחברה. מאידך: ידע עסקי ומסחרי שנצבר בעמל רב.
אז יש חוזים. בעיה נפוצה היא זו, שיש גם ערך נוסף יסודי:
חופש התקשרות. חופש של שני צדדים להתקשר כפי רצונם בחוזה. כולל כמובן חוזה עבודה, המסדיר יחסי עבודה בין עובד לבין מעביד.
אבל, שלא כפי שנהוג לחשוב לא פעם, חוזה הוא לא דבר קדוש, בבחינת ייחרב העולם, ולא יופר חוזה. לא כל סעיף בחוזה או חוזה בכלל, אפילו היה מחייב וברור, יש לו תקפות חוקית, ושומא על הצד שנטל התחייבות בגין החוזה, לקיים אותו ויהי מה.
נמחיש:
סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי) כך מורה אותנו:
חוזה פסול
חוזה שכריתתו, תכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור – בטל.
בטל מעצמו החוזה. אין לו תקפות מראש בעיקרון. לא צד מסויים מבטלו. אלא הוא בטל. אם תהא התערבות חוזית, בין שני צדדים, וזה המפסיד בהתערבות יפסיד כליה למשל, ברור שהחוזה סותר את תקנות הציבור (ערכי הציבור) והחוזה לא תהא לא תקפות.
אז זה מה שקורה גם ביחסי עבודה. חותמים על חוזה. אז נניח בצורה אופיינית או קלאסית, המעביד מחתים העובד, שהוא לא מעביר הלאה שום סוד מסחרי פה. שום רשימת לקוחות לצד ג'. יתירה מזו, אם הוא מסיים לעבוד, הוא לא עובד בתחום. לא מתחרה במעביד הקודם/ נוכחי.
חוזה כזה, לא תמיד יהא תקף. חופש העיסוק מנגד. חופש העיסוק של העובד, שרוצה להמשיך לעבוד הלאה, ולהתפתח.
נמחיש:
חוק עוולות מסחריות, תשנ"ט- 1999 כך מורה אותנו בחלק רלבנטי בסעיף 7:
סייגים לאחריות
- (א) לא יהיה אדם אחראי בשל גזל סוד מסחרי, אם התקיים אחד מאלה:
(1) הידע הגלום בסוד המסחרי הגיע אליו במהלך עבודתו אצל בעליו של הסוד המסחרי וידע זה הפך לחלק מכישוריו המקצועיים הכלליים;
כלומר, זוהי לא עוולת גזל מסחרית, אם העובד למשל מידר ידע או כישורים או מיומנות. נניח ככה בהפשטה כללית:
אדם עבד אצל נגר. כשוליה. למד העבודה. לא ייתכן, שהמעסיק ימנע ממנו בחוזה, לעסוק אחר כך כנגר, בטיעון, שמיומנות בסיסית של נגר, הוא רכש אצלו. נניח, איך לנסר. איך לעשות פוליש נניח. מיומנות בסיסית, ממודרת ביותר. זאת להבדיל מאיזה פיתוח של איזה המצאה ייחודית מאוד, שהוא למד אותה בבית העסק, ולא יכול היה נניח, ללמוד אותה במקום אחר, והיא פרטנית, לא כרוכה במיומנות כללית בסיסית ביותר.
אז הסעיפים לעי"ל, מביעים, שלא כל חוזה הוא תקף מראש,בבחינת: ייהרג ובל יעבור. צריך לאזן בין זכויות עובדים, לבין זכויות מעסיקים. ידע שנרכש למשל, לא בכל מחיר יישאר אצל המעביד (בגלל חוזה) וימנע מעובד להתפתח הלאה, ולעסוק בתחום אצל מעביד אחר, או עסק שלו.
זה הקייס לפנינו בעיקרון:
פסק דין, של בית דין אזורי לעבודה בחיפה. חברת שירותי מיחשוב בשם: טי. או. אם. לשירותך בע"מ נ' שני עובדים שלה לשעבר.
כמובן שלא ניכנס פה כרגיל לכל פרטי הקייס, בלתי אפשרי. יש פה תביעות שכנגד. לשון הרע. שכר עבודה וכדומה. בלתי אפשרי. אבל, לענין חופש העיסוק:
חברת המיחשוב, תובעת העובדים, על כך, שהם סיימו לעבוד אצלה, והתחילו להתחרות בה. לגנוב לקוחות, להפר חוזה של אי תחרות (שרק אחד מן העובדים היה חתום עליו. זה לא הבכיר יותר). התובעת (חברת המיחשוב) טענה שהם פשוט באו כסוסים טרויאנים אשכרה. תכננו מראש מזימה, להשתלט על לקוחות של החברה, להעביר אותם אליהם, להקים חברה, הכל בהתבסס על גזל לשמו.
נצטט:
עד כאן הציטוט:
אלא, כפי שהסברנו, צריך שיהיה אינטרס לגיטימי למעביד, על מנת למנוע תחרות של העובדים כנגד העסק בו עבדו. אפילו חתמו על חוזה. חוזה הוא לא בבחינת ייהרג ובל יעבור. במקרה הזה, בית המשפט מצא, שלא היה אינטרס לגיטימי למניעת תחרות, אפילו שאחד מן העובדים, היה חתום על חוזה, ומראש, לאי תחרות כנגד המעביד ובית העסק בו עבד. למה ? מסתבר, שהלקוחות אשר נטען על ידי התובעת , שנגנבו על ידי העובדים לשעבר, לא נגנבו ממש. אלא, הייתה היכרות, אמון, יחסי ידידות, הערכה מקצועית וכו… בין הלקוחות, לבין עובדי החברה, לפני הפרישה מן העבודה, גם אם במהלך העבודה נרכשו הם (ולמעשה גם לפני בכלל). העובדים שפרשו, לא ממש שידלו אותם לעבור לעסק החדש שהקימו. זה היה מבוסס על יחסי אמון, לפני ההתפטרות ממש.
נצטט:
עד כאן הציטוט:
כך גם לגבי הטענה של סוס טרויאני. נצטט:
עד כאן הציטוט:
אז התביעה בהיבט הזה של גזילה, הפרת חוזה וכדומה, נדחתה על ידי בית הדין לעבודה.
אז שוב נוכחים אנו:
המחוקק מחוקק. אבל, זה לא מספיק. צריך ליישב חוקים שונים עם מקרה ספציפי. זוהי לא תבנית אוטומטית. צריך לאזן בין עקרונות חוקתיים סותרים (מדגיש סותרים). לא דומה מקרה אחד למשנהו. אין לדעת מראש. צריך נניח כפי שפה, לחטט בתוך תלושי שכר. לחטט בתוך מסרונים. הודעות ווטסאפ. לטחון עד אבק דק הראיות, ולהבין, האם יש פה גזל כלשהוא. עוולה כלשהיא. תחרות בניגוד לחוזה, אם לאיו. זה לא ברור מראש. אי אפשר להבין מראש. לפעמים, ידו של המעביד תהא על העליונה. לפעמים ידו של העובד תהא על העליונה. המחוקק לא יכול, לצפות או לתמחר איזונים מראש, לגבי כל מקרה ומקרה. לזה יש בתי משפט. בכלל, את רוב המקרים, המחוקק בכלל לא יכול לצפות מראש. כך הדבר בארץ. כך הדבר בעולם.
החוק חסר משמעות למעשה, מבלעדי קייס. הקייס מגבש ומעצב את משמעות החוק.
עפר הארץ 
להשאיר תגובה