פרס ישראל, על כל ישראל

ויקיפדיה/ פרס ישראל

אז לפנינו שוב הסאגה הידועה של בג"צ על מתן פרס ישראל לאדם אשר התבטאויותיו, שנויות במחלוקת עמוקה. אתם בטח קראתם בתקשורת על הסאגה הזו העכשוית עם פרופסור עודד גולדרייך.

אין חולקין לגבי הכישרון של הבחור. תחומי המתמטיקה והמחשב. תרומה משמעותית ביותר, לאומית ובינלאומית.

אבל, כרגיל, יש לנו בעיה של התבטאויות או כדומה, קשות ושנויות במחלוקת.

במקרה שלנו, מדובר על אקדמאי, שחתם על עצומה הקוראת לאיחוד האירופאי, להדיר מוסדות אקדמיים מן השטחים הכבושים, במסגרת פרוייקט מחקר (הורייזן). נצטט מן הבג"צ (תקציר הבג"צ: כאן) :

עד כאן הציטוט:

אלא, שמבחינת השופטת המובילה (י' וילנר) זוהי בדיוק הבעיה:

שבעצם כמצוטט, ממשלת ישראל עצמה, חתמה ואישררה על הסייג הזה בהסכם עם האיחוד האירופאי, שמדיר מוסדות אקדמאיים וכדומה, מן השטחים וכדומה. אז למעשה, מה רוצים ממנו מן הפרופסור הנכבד ? אם הממשלה חתמה על כך, והוא רק קרא ליישם זאת (חתם על עצומה כאמור) הרי, הוא עצמו, לא יכול להיות שהרחיק לכת עד כדי כך.

חוסר הקוהרנטיות הזו, הדיבור הזה בשני קולות, קצת עצבן את השופטת וילנר (ואת השופט עמית, השופט סולברג בדעת מיעוט). נצטט:

עד כאן הציטוט:

ואילו השופט עמית באותו ההקשר:

עד כאן הציטוט:

מבחינתם, זוהי עילה מספיקה על מנת להתערב, ולבטל את החלטת שרת החינוך, לא להעניק הפרס לפרופסור גולדרייך.

לא נכנסנו כאן להרבה עניינים מטבע הדברים. אין ממש ברירה.

ראוי גם לציין, את נושא חוק החרם כמובן. שהרי, יש הטוענים, שקריאתו וחתימתו על העצומה, עולים לכדי קריאה לחרם. אבל, החרם הזה אם היה אכן כך, מוסכם הרי הוא על ממשלת ישראל. מה גם, שיש חולקין בציבור, חולקין של ממש, לגבי מעמד יהודה ושומרון. אז עד כמה זוהי ממש קריאה לחרם ? בעייתי כמובן. רק נציין, שם פנינים שהובאו על ידי השופטת וילנר. התבטאויות של מקבלי הפרס בעבר. התבטאויות שהן לא יאומנו ממש. ובכל זאת, מעולם לא התערב בית המשפט. אישים אגב, מן הימין, ומן השמאל ( שקיבלו הפרס כאמור).

חשוב לציין. השופטת וילנר בימין ( בוגרת אולפנת חורב. התנחלות סבסטיה דאז, אל תטעו). ובכל זאת, גרסה מה שגרסה, יש לתת לו הפרס, ולבטל החלטת שרת החינוך. גם סולברג בימין. אל תטעו. תבררו הכתובת שלו, ומה יש לו על הראש, זה יספיק ! אבל, הם היו חלוקים עמוקות. לא בגלל כמובן השקפה פוליטית. אלא, מעין פילוסופיה משפטית. השופט עמית, הוא מעין פרווה. אלא, שגם פרווה לא רלבנטי. הפרווה מעיד על קוטב בשרי, או חלבי. פה אין קטבים. רק חוק ומשפט. אל תקנו את הבלות הרוח שמתמחזרת ברשתות, בקרב ציבורים, אנשי ציבור וכדומה, על שופטים שיושבים וחותכים קייס על פי השקפות פוליטיות אישיות וכדומה ( הגיחוך הזה שמתכנה:"אקטיביזם שיפוטי"). אין דבר כזה! אלו סיפורי אלף לילה וקהווה. תקראו כאן בבלוג הזה, את האמת הפשוטה. היא זו האמת. ולא אחרת.

11 תגובות על 'פרס ישראל, על כל ישראל'

  1. אם כבר מסוכם שפרוייקט הורייזן לא יכלול מעבר לגבולות ה 5 ביוני מדוע השמוק צריך ללכת ולחתום על עצומה הקוראת לאיחוד האירופאי, להדיר מוסדות אקדמיים מן השטחים הכבושים, במסגרת פרוייקט מחקר (הורייזן)?
    שרת החינוך והתרבות היא שצריכה להחליט לפי שיקול דעתה ואם וילנר רוצה לחוות את דעתה היא יכולה אבל השיקולים הם של שקת החינוך ולא של הזבל בשחור

    אהבתי

  2. שמעון חש,

    לזה יש בתי משפט. לבקר את פעולות הממשלה. שופטים לא מחווים דיעה. שופטים מחליטים וחותכים:

    האם הפעולה של הרשות השלטונית, של נושא המשרה הציבורית, נעשתה כחוק, אם לאיו.

    אנו חיים במשטר דמוקרטי. דמוקרטי אומר שלטון החוק. לא שלטון של אדם. לא דיקטטור ששולט על פי קפריזה אישית. החוק שולט. לא השליט הוא החוק. מי שקובע אולטימטיבית, מה חוקי מה לאיו, זה בית המשפט. זה כך משטר דמוקרטי אם לא לימדו אותך בבית הספר או איפשהוא.

    אם לא טוב לך לחיות ב-"זבל שחור" כדבריך. סע לסוריה. שם יעקרו לך ציפורניים. יצליפו בך כמו חיה השביחה. יביאו לך מכות חשמל באשכים. סע לשם. ושם תעתור לבג"צ באמת. שיוציא אותך מכל זה.

    סע לשם. אנחנו פה רוצים לחיות במדינה חופשית. מדינה בה הממשלה ושליטים לא עושים כראות עינהם. אלא, יש עליהם בקרה, לבל יעברו על החוק ויתעמרו באזרחים.

    סע לאללה: לסין. לסוריה. לאיזה מדינה אפריקאית מטורפת. סע מפה אם רע לך במשטר דמוקרטי.

    אהבתי

  3. האם לשרת החינוך היתה את האפשרות להגיב? לומר שכל זה נכון אבל לדעתה אדם שמקבל את פרס ישראל צריך לעמוד בסטנדרטים ונורמות גבוהות מהמקובל מאדם מהרחוב ומתן פרס לאדם שכזה יהווה דוגמה שלילית?
    זה לא קשור לדמוקרטיה, פרס ישראל זו לא זכות, זו הכרה באדם שהוא משיכמו ומעלה.
    וגם אם עשראל חתמה על הסכם שכזה, ומחוסר ברירה, עדיין זה לא אומר שיש לחתור ולשנות את ההסכם ולקבל הכרה וצפוי שהפרופסור יטה שכם ולא ינהג כגיס חמישי.
    מה יקרה אם שרת החינוך תעמוד בעקשנותה לא לתת את הפרס?

    אהבתי

  4. עתידן,

    ודאי ששרת החינוך נימקה את החלטתה, והשופטים קראו ההחלטה בשימת לב. הייה משוכנע בכך.

    לשרת החינוך, אין ברירה אלא לקבל החלטת בית המשפט, ולציית לה ללא פשרות. אלא, שהיא יכולה לבקש דנג"צ. משמע: דיון נוסף בבג"צ. מה הסיכויים שבג"צ ייעתר לדיון נוסף ? נמוכים מאוד. אם תסרב, תואשם בביזיון בית המשפט כמובן. אבל, אין הרבה סיכוי כמובן שהיא תסרב.

    צריך להבהיר לגבי הפרס הזה:

    אין חקיקה עליו. היו חקיקות בצנרת. אבל, לא התממשו. וכרגיל, במקום לחוקק, משאירים המצב בוואקום, ואחר כך, מאשימים השופטים. השופטים חייבים להכריע לכאן או לשם. אין אפשרות אחרת בעיקרון. אבל, הם חייבים להכריע בראש ובראשונה על פי החוק. כאשר אין חוק, אז הם מכריעים על פי עקרונות יסוד והלכות פסוקות וכדומה. ואז, כל צד יאשים אותם, בכל החלטה שהיא (יאשימו אותם כך או כך, אפילו יפסקו על פי חוק ברור כשמש). ככה זה. הכל זורקים על שופטים. יודעים שהם אצילי נפש, ולא יכולים או מנועים על פי חוק מלהתגונן. לפעמים, פוליטיקאים, מייצרים מניפולציה, כך שהעסק יגיע לפתחו של בית המשפט, ואז, להפיל עליהם התיק, במקום לעשות העבודה שלהם:

    לחוקק. לפעול. להיות יצירתיים והוגנים וחוקיים וכדומה.

    זה מתועב. כולם גיבורים גדולים על שופטים.

    ועוד לגבי הפרס הזה:

    הפרס הזה לא ניתן על מעלות או מידות טובות. במפורש כך הדברים נקבעו בתקנון הפרס ובכלל על ידי בית משפט וכדומה. אלא:

    על הצטיינות בתחום קונקרטי מדעי אומנותי וכדומה. לכן, הפרמטר הוא בשום אופן לא אישיותי. אלא, רק מקצועי נטו. ודוק:

    בית משפט קבע, שרק במקרים מאוד מאוד קיצוניים, שלא התממשו אפילו עד היום, ניתן יהיה לשלול הפרס, בגין היבטים אישיותיים ציבוריים. נמחיש קצת ציטוטים שהביאה השופטת וילנר, מי קיבל הפרס עד היום. איזה התבטאויות….מטורף לגמרי. הנה, לא רשימה ממצה. מצטט:

    עתירה נגד הענקת הפרס לעיתונאי שמואל שניצר (בג"ץ 2205/97 מסאלה נ' שר החינוך והתרבות, פ"ד נא(1) 233 (1997); להלן: עניין שניצר), נטען כי לא היה מקום לאשר את המלצת הוועדה, לנוכח דבריו של שניצר הכוללים דברי הסתה לגזענות כלפי בני הפלאשמורה. בין היתר, שניצר התייחס במאמרו לבני הפלאשמורה כאל "מפיצי מוות, בהיותם נושאי מחלות" המסכנים את בריאות הציבור בישראל (פס' 2 לפסק הדין).

    בפסק הדין שם הובהר כי בית משפט זה אינו נוהג להתערב בשיקוליהם של ועדות וגופים העוסקים במתן פרסים וציונים. חרף האמור, הוחלט להחזיר את עניינו של שניצר לדיון חוזר בוועדה, בשל פגם דיוני שנפל בהליך קבלת ההחלטה, לאחר שהתברר כי הוועדה ושר החינוך לא היו מודעים להתבטאויותיו הנ"ל (לשלמות התמונה יצוין כי בתום הדיון החוזר שנערך בוועדה, לא הושגה הסכמה פה אחד להמליץ על הענקת הפרס לשניצר).

    28. בעתירה נגד הענקת הפרס לסופר עמוס עוז (בג"ץ 1933/98 ח"כ הנדל נ' שר החינוך והתרבות (25.3.1998)), נטען כי לא היה מקום לאשר את המלצת הוועדה, לנוכח מאמר שעוז פרסם, אשר פוגע לפי הטענה באופן קשה בציבור רחב. בית המשפט דחה את העתירה על הסף, משום שבניגוד לעניין שניצר, העותר לא טען כי הוועדה והשר לא היו מודעים למאמרו של עוז בעת קבלת החלטותיהם.

    29. בעתירה נגד הענקת הפרס לגברת שולמית אלוני (בג"ץ 2348/00 סיעת המפד"ל, המפלגה הדתית לאומית בארץ ישראל נ' שר החינוך (23.4.2000)), נטען כי היה מקום להחזיר את עניינה של אלוני לדיון חוזר בוועדה, לנוכח התבטאויות מסוימות מצדה כלפי גופים ואישים שונים. גם עתירה זו נדחתה, משום שלא הוכח שהוועדה והשר לא היו מודעים להתבטאויות הנדונות.

    30. בעתירה נגד הענקת פרס ישראל לאמן יגאל תומרקין, נטען כי לא היה מקום לאשר את המלצת הוועדה, לנוכח מאמרים וראיונות בתקשורת שבמסגרתם ביטא תומרקין "טינה ובוז כלפי חלקי ציבור שונים (בעיקר כלפי חרדים ודתיים, אך גם כלפי המשתייכים לעדות מסוימות)". בין היתר, תומרקין תלה את הסיבה לשנאת יהודים בקרב הגויים בדמותו של היהודי החרדי, תיאר כמה ממצוות היהדות כ"פולחנים ברבריים" וחלקים מאוכלוסיית ישראל כ"אספסוף". באחת מעבודותיו הציג תשמישי קדושה בשילוב עם ראש של חזיר.

    בפסק הדין בעניין תומרקין, נקבע כי המלצתה של הוועדה "כמעט חסינה מפני התערבות, בין מצדו של שר החינוך ובין מצדו של בית-המשפט". הוטעם כי הנימוק לכך שהמלצת הוועדה היא כמעט חסינה, הוא מפני שעקרון אי-השפיטות, המעוגן בהוראת סעיף 33 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (שלפיו "חוזה שלפיו יינתן ציון, תואר, פרס וכיוצא באלה על פי הכרעה או הערכה של אחד הצדדים או של אדם שלישי, אין ההכרעה או ההערכה לפי החוזה נושא לדיון בבית משפט"), חל רק במסגרת המשפט הפרטי, בעוד שפרס ישראל כפוף לכללי המשפט הציבורי. לצד זאת, הובהר כי לנוכח שיקול הדעת הרחב של ועדות השופטים בעניין פרס ישראל, "רק במקרים חריגים ובנסיבות יוצאות דופן עשויה להימצא עילה להעמיד את הכרעותיהן לביקורת שיפוטית" (פס' 7).

    עד כאן הציטוט:

    כל אלו קיבלו הפרס, למרות התבטאויות מזוויעות ממש. למה ? כי הפרמטר אינו אישיותי ציבורי. אלא, תכל"ס מקצועי. תרומה מקצועית יותר. למה זה כך ? טוב, חופש הביטוי וכדומה. נעלה על זה אולי, פוסט נפרד.

    וזה קשור לדמוקרטיה בעליל. בדמוקרטיה, המאפיין העיקרי או אחד העיקריים, עצמאות בתי המשפט. בית המשפט, פוסק אחרון, האם הרשות המבצעת וכדומה, פעלו כחוק. וזהו. למה בית משפט ? מכיוון כפי שכתבתי, שהחוק הוא השליט. לא השליט ורצונותיו הקפריזאיים הם החוק. האחרון מאפיין דיקטטורה.

    להתראות

    אהבתי

  5. ולמי שעוד לא עלה הפופ אפ, או נפל האסימון, בקשר לעצמאות בתי המשפט והפוסט לעי"ל:

    אז זה פשוט:

    שליטים, שרים, ממשלות, מקבלים החלטות. בית משפט עצמאי, מחליט אם ההחלטה חוקית/ חוקתית אם לאיו. אחרת מה? יתקבלו החלטות בלתי חוקיות ?

    זה מה שלפנינו:

    החלטה של שרת החינוך, מבחינת השופטים, היא לא החלטה חוקית וסבירה. אז זה לא עבר בקרה שיפוטית. כל מעשה של כל נושא משרה ציבורית, צריך להיות מעוגן בהרשאה חוקית ובסבירות. אין משהו אחר. מה שלא חוקי, לא יכול להיעשות.

    ולזה בית משפט דואג ( אם עותרים לו כמובן).

    זה הקשר לדמוקרטיה וכדומה. שלטון החוק. מהו החוק. מה חוקי אם לאיו. בית משפט, הגוף האולטימטיבי בדמוקרטיה שקובע זאת.

    ברורים הדברים כשמש. מושכלות יסוד.

    ואגב, כל ערך יסוד, כל עיקרון מוסרי, הוא יחסי. העיקרון היחידי שאינו יחסי בשום אופן:

    עיקרון שלטון החוק. אין לכרסם בו כהוא זה. אין שום יחסיות לגביו.

    להתראות

    אהבתי

  6. https://mida.org.il/2022/03/30/%d7%a4%d7%a8%d7%a1-%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c-%d7%95%d7%9e%d7%a1%d7%a2%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%a9%d7%95%d7%a4%d7%98%d7%aa-%d7%95%d7%99%d7%9c%d7%a0%d7%a8-%d7%91%d7%9e%d7%aa%d7%97%d7%9d-%d7%94%d7%a1/

    כשבית המשפט קובע מה היא החלטה סבירה, בעיניו, הוא בפועל מעביר אליו את הזכות לקבוע ולבצע החלטות. השר החליט שלא והשיקולים שלו הם מעברת לתחום ויכולת הבנת השופטים ובוודאי שלא הם צריכים להתערב בשיקולים שלו.
    החלטה יכולה להיות סבירה גם אם אתה לא מסכים לה, כשסביר הופך להיות רק מה שמוצא חן בעיני בית המשפט כבר מפסיק לבצע את תפקידו.
    אתה מתייחס למילה של שופטים כמילה של אלוהים. זה מסנוור אותך

    אהבתי

  7. עתידן,

    מציע לך להיזהר בכתיבתך פה. אתה לא ראית בשום מקום שאני מסונוור ממילות של שופטים. כל דבר אצלי מנומק. אותנטי. ומעביר הדברים כהווייתם. הכל נובע מבקיאות, ומידור, והבנה מעמיקה של התחום ובכלל.

    לעומת זאת, אתה כמובן, דעתן בלי מושג מינימלי כמובן כמו רבים אחרים:

    סבירות משפטית, זה לא סבירות הדיוטית. סבירות משפטית זה משהו מקצועי. מוגדר. טכני. מתודולוגי. זה לא סביר במובן של מצוי, נורמלי וכדומה. זה משהוא מאוד ספציפי ומקצועי כאמור. סבירות וחוקיות אגב, הם שני הפנים של אותו מטבע. הסבירות היא האקסטנציה של החוקיות ( extension).

    אנו נעלה על זה פוסט נפרד ומאורגן.

    והמאמר שקראת הוא הבלי לגמרי. אתה אפילו לא הבנת אותו כך או כך.

    אנו נעלה על נושא הסבירות, פוסט מאורגן. קוהרנטי, ונפריך את כל ההבלות הרוח המצויה הזו בקרב הציבור, ובקרב אנשי מקצוע.

    אהבתי

  8. ועתידן,

    להבא, כאשר אתה מביא איזה מאמר הבלי, נוגד לכתיבתי עלק, תשאל קודם כל דעתי על המאמר עצמו, ואחר כך, תקבע לעצמך, בעיני עצמך, מה מצב הדברים. שואלים לתגובה את הצד מנגד. ואז שופטים לכאורה.

    אתה הבאת מאמר, הבלי לגמרי. וחשבת אולי שאני אתרשם מן הכתיבה של מישהו יהא הוא מי שלא יהא. חשבת מראש כך, וכבר חרצת את משפטך המגוחך, מבלי לשאול לתגובתי קודם.

    אם לא כך תנהג. אשפיל אותך. לא אמחק תגובות אמנם. אבל, אשפיל אותך. לא אהיה כזה מנומס איתך יותר.

    אתן לך להינות כרגע מהספק, שאולי, השיפוט שלך, היה ספונטני ונמהר. בפעם הבאה, הוא כבר לא יוכל להיות כזה, ואנהג בהתאם.

    כאשר אעלה פוסט מאורגן על סבירות, תבין איזה מעשה כסילי עשית פה. אחזיר אותך לפה ממש.

    אהבתי

  9. וכמובן עתידן, נהגת כך, במקום להגיב על התגובות שלי על דברי ההבל שלך. הלכת לקושש איזה מאמר וזרקת אותו והתחבאת מאחוריו. ציטטת אותו בלי להבין כלום, הא….

    אהבתי

  10. ורק לגופו של ענין על קצה המזלג רק שיובן כאן:

    הסבירות יסודה בין היתר, בכך, שרשות ציבורית, צריכה לשקול את כל השיקולים הרלבנטיים. להתבסס על כל העובדות הרלבנטיות. לא לבסס החלטה על שיקולים זרים ופסולים. ולתת לכל שיקול, את היחס המתאים או המשקל המתאים בתהליך קבלת ההחלטות.

    שימו לב, מה ציטטתי בפוסט ( השופטת וילנר):

    "במאמר מוסגר אציין, כי ניתן אף לומר שהתעלמות משיקול רלוונטי מרכזי, כבענייננו, עשויה בנסיבות מסוימות להוות "תמונת ראי" של עילת השיקולים הזרים……במצב דברים זה, אף אין בידי לקבל את דברי חברי, שלפיהם החלטת השרה ניתנה "לאחר ששקלה את מכלול נסיבות הענין".

    עד כאן הציטוט:

    כלומר, השרה, לא שקלה שיקול רלבנטי מרכזי ביותר. ולכן, בדעת רוב נדחתה החלטתה והוענק הפרס.

    כאשר שר או נושא משרה ציבורית, לא שוקל או מתעלם משיקול מרכזי ורלבנטי ביותר, הוא חורג ממתחם הסבירות מה שנקרא.

    זה מה שקרה עם השרה על פי דעת הרוב פה בפסק הדין.

    במאמר אליו הפנה העתידן, כמובן, שלא צוטט הדבר שציטטתי לעי"ל, שהוא הדבר המרכזי ביותר בסיפור (בלי קשר אם מסכימים עליו אם לאיו, אלא, להבין את שיקול הדעת והביסוס של השופטת).

    המאמר אליו הפנה העתידן, דן אז בסבירות עלק, אבל, לא ציטט השיקול המרכזי של השופטת וילנר, בקשר לעילת הסבירות. הוא טרח לצטט אותה, לגבי ההבדל בין עילת הסבירות הרחבה, אל מול הרזה, אבל, לא את מה שציטטתי לעי"ל, שזה עיקר העיקרים. הוא עשה פיק אפ, pick as you wish עשה לנו.

    זה רק על קצה המזלג. רק קדימון לדברים, שעוד נעלה עליהם פוסט מאורגן. ותקלטו את הבלות הרוח הממחוזרת בקרב ציבורים ואנשי מקצוע.

    אהבתי

  11. למותר יהא לציין, שהעתידן זרק לנו לינק, ציטט בלי להבין, והתיימר כמובן להגיב פה, אחרי שקרא מן הסתם הפוסט שלי. אבל, בסוף מסתבר, שהוא לא הבין את קצה הזרג של שום ענין פה. אפילו לא שאל כלום. לא טרח לברר כלום לפני שזרק לנו לינק כזה, עם איזה ציטוט הבלי.

    מי שנכנס לפה לקרוא ולהגיב. יש לו שני אפשרויות. לשמור על צניעות, לשאול קודם, ולהיות קפדן ומאורגן. או, להדיר עצמו מפה.

    אם לאיו, זה יהיה לו, מאוד לא נעים.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: