לפנינו פסק דין של בג"צ. נדביק כותרי הייחוס (הלינק לפסק הדין, מוטמע גם בתוך ההדבקה):
אז מה קורה פה ? העותרים לעי"ל, מבקשים שבית ספר יסודי בשם אלקאסמי שבעיר באקה אל- גרביה יוכרז כ- "מוסד מוכר" ויקבל תקציב מן המדינה. משרד החינוך סירב.
לשר החינוך ככלל, ישנה סמכות, להכיר במוסד חינוכי פרטי, כמוסד מוכר, ואף לתקצב אותו. אלא, שיש לו גם סמכות כמובן, לא להכיר במוסד כזה.
החקיקה הרלבנטית (מעבר ל- חוק חינוך חובה) הינה תקנה 3 לתקנות חינוך ממלכתי (מוסדות מוכרים) התשי"ד- 1953. נצטט אותה (או חלקים רלבנטיים ממנה למעשה):
תנאי ההכרה
- (א) מוסד חינוך לא יוכרז כמוסד מוכר אלא אם נתמלאו תנאים אלה:
ולענייננו, כלומר, מתי השר לא יכיר במוסד כזה כאמור, נצטט:
(א1) נתקיימו התנאים בתקנת משנה (א), וראה השר כי הכרזה עלולה לפגוע במערכת החינוך הממלכתית, רשאי השר שלא להכריז על המוסד כמוסד מוכר; לצורך כך רשאי השר לשקול כל שיקול שלדעת השר נוגע לעניין, ובין השאר, שיקולים חינוכיים וכלכליים, לרבות אלה:
(1) סגירה צפויה של כיתות, מוסד חינוך או מוסדות חינוך במערכת החינוך הממלכתית;
(2) פגיעה צפויה במספר התלמידים או בשיעורם במערכת החינוך הממלכתית;
(3) פגיעה צפויה בהרכב האינטגרטיבי של התלמידים במערכת החינוך הממלכתית; בפסקה זו, "הרכב אינטגרטיבי", משמעו הרכב התלמידים בכיתת הלימוד באופן המשלב תלמידים בעלי יכולות למידה שונות ומשכבות חברתיות-כלכליות מגוונות;
עד כאן הציטוט:
אז המחוקק אמר דברו באופן ברור ביותר. שר החינוך רשאי לא להכיר. גם לא לתקצב מוסד כזה. וגם נקוב הדבר: מה השיקולים באופן כללי ביותר, ששר צריך לשקול ( פגיעה במערכת החינוך הממלכתית ככה בכללי).
אלא מאי:
במקרה שלנו, משרד החינוך, לא נותן נימוקים ברורים. לא מפרט באופן ענייני, למה זה הוא מסרב להכיר במוסד הספצפי הזה. הכסף הוא כסף ציבורי. יש להחיל אמות מידה שיוויוניות בחלוקת כספים. יש לשקול שיקולים הוגנים. ממלכתיים. לא שיקולים שרירותיים.
תארו לכם:
שמפלגה מסויימת עולה לשלטון. ושירותים ממלכתיים, בסיסיים, ניתנים על פי שיקולים פסולים של השתייכות מפלגתית. תארו לכם, שאדם מזוהה עם מפלגת הליכוד, לא יונפק לו דרכון, בגלל שהוא מן הליכוד, והמפלגה בשלטון, הינה מפלגת העבודה נניח. אלא מאיי: כפי שקורה לא פעם, הנימוקים בטח לא יהיו במפגיע (מדגיש: במפגיע) שאותו אדם מסורב, הוא פעיל ליכוד נניח. אלא, הרשות המבצעת, תסווה זאת ( מדגיש: תסווה) באיזשהם נימוקים ציבוריים ערטילאיים.
ברור כשמש, שבית משפט יתחרע עליהם. ויורה אותם, לנמק באופן פרטני, עקבי, את הנימוקים, ואת התשתית העובדתית התואמת את הנימוקים, וירים מסך מאחורי המסווה הזה.
זה בין היתר (מדגיש: בין היתר) מושג "הסבירות" שאנו שומעים עליו לא פעם, בהקשרים מעוותים וקלוקלים:
איזה שיקולים שקלה הרשות או הגוף הציבורי, כאשר הפעילה שיקול דעת וקיבלה החלטה, לא כל שכן, החלטה שפוגעת באזרחים. האם הפעילה את שיקול דעתה באופן שיוויוני. ממלכתי. עקבי. מפורט. תוך התבססות על כל העובדות הרלבנטיות וכדומה. ואם לאיו, זה לא חוקי ! למה ? או הפרת אמונים פלילית. או, אזרחית מינהלית: נהגה באי שיויון והפליה. אי שיויון והפליה אסורים, הם מעשה לא חוקי. אז חוקי וסביר, אחד הם. רק הסבירות כפי שהסברתי, הינה האקסטנציה של החוקיות. המעשה הפרטני של החוק, הינו הסבירות או אופן ההפעלה של שיקול הדעת. ואנו עוד נעלה על כך פוסט נפרד ומאורגן כדבעי.
זה מה שקרה פה. לא היו מובנים הקריטריונים של משרד החינוך, להתעלמות מבקשות המוסד, לתקצוב והכרה. צריך היה להביא נתונים. עובדות. המאשרות והמנמקות את אי ההכרה, או מה בכלל הקריטריונים. אלו הרי כספי ציבור, שצריכים להיות מחולקים באופן הוגן ושקוף.
בעקבות העתירה אכן, משרד החינוך גיבש קריטריונים (למרות שהעתירה עצמה נמחקה, ושמורות לעותרים, הזכות לעתור בהמשך). הואיל וזה גרם לגיבוש קריטריונים, העתירה תרמה לשלטון החוק או לענין ציבורי חשוב, אזי, הושתו הוצאות משפט על המשיבים (משמע: המדינה, שר החינוך, משרד החינוך).
נצטט:
עד כאן הציטוט:
במקרה הזה שלפנינו, נצטט:
אז זה בית משפט! זוהי סבירות (לא ממצה כאמור, רחוק מזה). ומה אתם חושבים ? היו שם בהרכב שלשה שופטים מן הימין המובהק ממש (ואפילו מה, המשיחי אפילו). אתם חושבים שעניין אותם ימין שמאל ? ענין אותם אולי מישהוא יחשוב, שזה בית ספר ערבי ואללה ? זה מגוחך עד כדי אימה. רשות ציבורית, צריכה לנהוג בשקיפות, שיוויוניות, ממלכתיות, חוקיות, וסבירות. כל השאר, סיפורי אלף לילה וקהווה שאתם קוראים בערימות.
עפר הארץ 
להשאיר תגובה