לפנינו פסק דין חשוב מאוד, מענין מאוד.
עסקינן בערעור אזרחי בעליון על בית המשפט המחוזי בירושלים.
נדביק פה תחילה, את כותרי הייחוס של פסק הדין (הלינק לפסק הדין, מוטמע בהדבקה):
אז קצת רקע עובדתי כללי, נצטט:
עד כאן הציטוט:
אז לכאורה זה מאוד פשוט. המערערים טוענים שהרשות אחראית בנזיקין (נזק) בגין הפיגועים, ודורשים פיצויים על הפיגועים המדוברים.
בבית משפט מחוזי בירושלים כאמור, נדחתה התביעה לפיצויים. מכאן הערעור לעליון.
יש פה סיבוכים מפגרים לגמרי. לא נוכל להיכנס להכל כמובן וכרגיל. אבל, נעשה זאת רזה מאוד, ומופשט מאוד. עדיף להבין משהו מרכזי לא כל שכן, באופן ברור ביותר, מאשר, להעמיס אינספור פרטים ותובנות.
מה הבעיה המשפטית המרכזית בקייס הזה:
סעיף 12 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) פקודה או חוק מנדטורי (מזמן המנדט הבריטי) אשר עוסק במקרי נזק ופיצויים עליהם, כך מורה אותנו, נצטט הסעיף:
- אחריותו של משתף ומשדל
לענין פקודה זו, המשתף עצמו, מסייע, מייעץ או מפתה למעשה או למחדל, שנעשו או שעומדים להיעשות על ידי זולתו, או מצווה, מרשה או מאשרר אותם, יהא חב עליהם.
הכלל בנזיקין ופיצויים הינו זה, שאדם חייב בפיצויים, אם במעשיו, ברשלנותו, גרם לנזק לאדם אחר. ככה בגלובל לגמרי. איש איש אחראי למעשיו הוא. אבל, יש חריג לכלל הזה. החריג הינו הסעיף המצוטט. והחריגים מטילים אחריות, גם על מי שלא ביצע הנזק ישירות. אלא: שידל למשל. ייעץ. פיתה וכדומה. נניח כך באנלוגיה רזה:
משה מתייעץ עם ראובן, האם להגיש תלונה במשטרה על גדי. התלונה היא תלונת שווא נניח. סיפור בדים, שלא היה ולא נברא. משה תכל"ס מגיש התלונה. אבל, אם ראובן, ייעץ לו בנחרצות לעשות זאת. שידל אותו לכך. פיתה אותו לכך. אזי, למרות שראובן לא הגיש ישירות התלונה למשטרה על גדי, הוא עשוי להיות חייב על פי הסעיף המצוטט. באשר, הוא שידל, ייעץ, ופיתה.
כך גם בעניינו. השאלה המשפטית המרכזית, הינה זו:
האם הרשות הפלסטינאית, על ידי תשלום תגמולים למשפחות טרוריסטים שביצעו פיגועים נתעבים וכדומה, הינה אחראית בנזק, עקיף, בדמות אישרור כפי המצוטט בסעיף. האישרור להבדיל מאישור, הינו אישור בדיעבד, של דרג עליון, על דרג תחתון, שהוא בתורו זה האחרון, רשאי לאשר פעולה מסויימת כשלעצמה.
המחוזי, דחה התביעה. גרס שאין להטיל אחריות באישרור על הרשות הפלסטינאית, ומכאן הערעור שלפנינו בעליון.
בעליון התהפך הדבר. העליון גרס, שיש להטיל אחריות על הרשות הפלסטינאית בגין התשלומים הללו, שמהווים בתורם אשרור מבחינת דעת הרוב לכאורה. למה לכאורה ? מכיוון שהשופט ע' גרוסקופף, גרס שיש להחזיר התיק למחוזי, על מנת לבדוק האם קיימת זיקה מהותית בין הרשות למבצעים של הפיגועים, זיקה אשר תעיד על אשרור. השופטים מינץ, ועמית, גרסו בדיעה אחידה שניהם, שיש כאן אשרור של הרשות (אשרור כאמור, על ידי מדיניות תגמולים). ראוי לציין:
השופטים עמית ומינץ, היו באחידות דיעים לגבי נושא האשרור והחבות בנזק, אבל, חלקו בנושא של פיצויים עונשיים. הפיצויים העונשיים, אלו פיצויים שמשולמים לא על פי תחשיב הנזק הישיר (נניח כך וכך הפסד כספי, כך וכך אחוזי נכות בנזק גוף וכו….) אלא:
נועדו להביע את הסלידה והתיעוב מן המעשים. בדרך כלל, כאשר מדובר על מעשים שהזדון ניכר בהם. אכזריות חריגה וזדון. כמו כן, נועד הדבר להרתעה פרופר. אבל, אלו פיצויים חריגים. לא בכל מקרה משולמים פיצויים עונשיים כמובן.
אז נצטט קטעים מרכזיים מפסק הדין. ומה קרה במחוזי:
ועוד השופט עמית (שופט מוביל):
ועוד:
אז תכל"ס, חוזר התיק למחוזי, לקביעת גובה הפיצויים.
נ.ב: מי שמעונין לקרוא פסק דין, הנוגע לסעיף 12 כאמור לעי"ל, פסק דין ידוע, אז כאן:
עפר הארץ 
להשאיר תגובה