לא-תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ, לֹא תַעֲמֹד עַל-דַּם רֵעֶךָ: אֲנִי, יְהוָה. (ויקרא, יט, טז)

Pexel.com /Photo by ayyub jauro

אז לפנינו פסק דין מענין. בית המשפט המחוזי בתל אביב. תיק אזרחי.

יש חוק במדינת ישראל, בהשראת מורשת ישראל, כותר החוק:

חוק לא תעמוד על דם רעך, תשנ"ח-1998

הסעיף העיקרי בו, הוא זה:

1. (א) חובה על אדם להושיט עזרה לאדם הנמצא לנגד עיניו, עקב אירוע פתאומי, בסכנה חמורה ומיידית לחייו, לשלמות גופו או לבריאותו, כאשר לאל-ידו להושיט את העזרה, מבלי להסתכן או לסכן את זולתו.

אז די פשוטים וברורים הדברים. אם אדם נמצא במצוקה מיידית, לנגד עיניו של אדם אחר, עקב אירוע פתאומי, אז הוא צריך להושיט עזרה. זוהי חובה. חובה של ממש. הכל בלי להסתכן או לסכן את זולתו כמצוטט.

זה הקייס לפנינו.

קצת רקע עובדתי כללי:

מדובר על רביעיית רופאים. שני זוגות חברים. התובעת, אשתו של הרופא המנוח שמת ממצוקה רפואית. שלח בקשת עזרה בווטסאפ. לכאורה סורב לבקשה (על ידי הרופא החבר). והתובעת עצמה, אשתו כאמור, תובעת אותו, על הפרת החוק הזה (הוא גם נחקר במשטרה והתיק נסגר יש לציין). שהרי, בעלה שלח לרופא החבר הודעת מצוקה, והוא סירב להושיט יד לכאורה. רק לכאורה הדבר כך:

אז איך קורה, שרופא מקבל הודעה בווטסאפ. הודעת מצוקה. מחבר. ולא מושיט יד או עזרה ? אז צריך להבין כמובן הרקע. השתלשלות העניינים עד עפר דק. כך דברים לפעמים נראים מבחוץ. לא מובנים. קשה לשחזר. קשה להבין מה עובר במוח של אדם. בכל מיני מצבים שונים ומשונים. הקייס הזה, המחשה לא רעה. ואל תטעו. לא המחשה אולטימטיבית, אלא, לא רעה בסך הכל. שתבינו כמה סבוכה ואיומה עבודה של שופטים כך כך הרבה פעמים.

אז אשתו של המנוח, הייתה בניו יורק. הוא לא ענה לטלפון. היא הייתה במצוקה. בעלה נשאר לבד. הוא עצמו רופא מרדים. יש לו חומרי הרדמה שהוא היה מכור להם או מעין. הוא גם היה שתיין לא קטן מסתבר. סבל מחמרמורת גם. היה משתמש בחומרי הרדמה להירדם וכדומה. החבר שלו, זה הרופא מנגד, ידע על השתיה שלו. לא ממש על התמכרות לחומרי הרדמה וכדומה. חשב שזה מצב טריוויאלי. אמר לו, תשתה קצת בירה, ויעבור (בירה מסיבות רפואיות, "אלכוהול קטן", אחרי "אלכוהול גדול", עוזר להנגאובר וכדומה). אשתו התקשרה אליו. והוא פטר אותה בכך שלא ביג דיל נניח, והוא לא ייסע לראות ולדרוש בשלומו או מצבו וכו.. הרופא נפח את נשמתו. ומכאן התביעה.

אלא שמסתבר מתוך השתלשלות העניינים, הרבה מאוד דברים מוזרים:

קודם כל, ההודעה הראשונה, בה נטעו זרעי ה-"זאב זאב" נניח. השופטת הצליחה לגבש, אחרי תרגום מרוסית, את הנוסח קרוב לוודאי של הודעת הווטסאפ הזו. נצטט:

עד כאן הציטוט:

אז החיבור פשוט. הוא יודע שהוא שותה הרבה. חגיגות שנה אזרחית. המינוח מתפגר ברוסית, הינו מעין ביטוי פארפרזי, כפי שאדם יגיד לך: "הרוס מהחיים". "שבר כלי" וכדומה. אי אפשר להבין זאת ליטרלית בהכרח.

ההודעה השניה, נצטט:

עד כאן הציטוט:

אחרי הזאב זאב הראשון, ותשע שעות לאחר שנשלחה ההודעה השניה, זו למעשה המכריעה, בה הרופא המנוח עמד למות, הרופא מנגד, לא שעה לגמרי להודעה. לא שעה גם לטלפון של האישה מניו יורק, להגיע ולבדוק מה מצבו.

בכל זאת, הוא יצא נקי מהסיפור. השופטת סירבה להחיל עליו את החוק. מדוע ? נצטט:

עד כאן הציטוט:

אלא שמסתבר, שאשתו של המנוח, בעצמה רופאה. מנהלת מחלקה. לא ידעה לטענתה על השתיינות של בעלה. לא ידעה שהוא מחזיק או הכירה חומרי ההרדמה בבית לטענתה. טוענת שלא יודעת להכניס עירוי. זה אחיות. לא רופאים לטענתה. קשה מאוד להתמודד עם המון גרסאות שונות ומשונות. מוזרות בעליל. נצטט:

עד כאן הציטוט:

שימו לב לתמיהתה של השופטת, נצטט:

גם לא חסכה מנגד ביקורת מן הרופא המואשם, נצטט:

עד כאן הציטוט:

טוב, לא נכנסנו כרגיל לכל הפרטים. היו חוות דעת מקצועיות פה. הייתה טענה של "יחסי מטפל -מטופל" (ממש, בין הרופא המנוח, לבין הרופא המואשם וכדומה). אבל:

שוב, חשוב להבין, עד כמה דברים כאלו סבוכים. אנשים מתנהגים בזמן אמת באופן מסויים. תחת דיסוננס מסויים. בדיעבד, מתרצים אחרת הדברים. לפעמים בלי שום כוונות זדון אפילו. וצריך לחפור ולחפור ולהבין מניעים לפעמים. בפלילים, מניעים, מצב נפשי, חורץ גורלות. זה לא פשוט, כלל ועיקר לא.