לפנינו פסק דין של בג"צ. פסק דין חשוב וקלאסי.

אנו חיים במדינה מטורפת. קטנה מאוד. שסועה. מגוונת בטירוף. דיאלקטית בטירוף. פלסטינאים שחיים (או מעין) בשטח אש אשכרה (שטח אש 918). הם טוענים, ששטח אש כזה באזור מחייתם לכאורה, מנוגד לדין הבינלאומי. הם טוענים להתיישבות קבע במקום. כל טענותיהם נדחו בפסק הדין. הצבא עשה מאמץ מעל ומעבר. הם לא שעו לפשרות ולגישורים וכדומה. בעולם, זה נתפס כמקרה קלאסי של אפרטהייד ונישול תושבים בשטח כבוש וכדומה.

מיקרוקוסמוס קלאסי של הסכסוך הישראלי פלסטינאי.

ונתחיל עם הדבקה של כותרי הייחוס של פסק הדין (לינק מוטמע לפסק הדין):

אז תחילה, קצת רקע עובדתי היסטורי על האזור, נצטט מויקיפדיה:

אז הפלסטינאים שם, טוענים להתיישבות קבע. המדינה טוענת, להד"ם. הם התחילו בהתיישבות קבע, רק בשנים האחרונות. אנו ניסינו להתפשר איתם. הוצע גישור. הוצעו פשרות. מיתווים שונים. נתנו להם חודש חודשיים בשנה, לרעות את הצאן במקום. אבל, הם התעקשו על הכרעה משפטית בסוף. הכרעה משפטית בלבד.

השופטים השתכנעו כולם:

לא היו שם יישובי קבע. רק בשנים האחרונות זה התחיל לעלות. העותרים, העידו מומחים שונים ומשונים. הביאו תצלומי אויר וכדומה. השופטים ירדו על הדברים, עד עפר דק. השתכנעו לחלוטין.

על כך, גם פרוצדורלית, היה צריך לדחות טענותיהם על הסף. הכל מחמת מה שנקרא בעגה המשפטית:

שיהוי. בחוק ומשפט, יש לנו שיהוי. יש לנו התיישנות. כפי שכבר הסברתי אגבית, ההתיישנות, הינה פרק זמן קבוע בחוק (מדגיש:בחוק) אשר במסגרתה, תובע רשאי להביא תביעתו לבית משפט (לרוב: 7 שנים). ואילו השיהוי:

בחינה עניינית, של פרק הזמן שעבר, בין הגשת התביעה, לבין התגבשות עילות התביעה נניח. גם אם נופל הדבר בתוך זמן ההתישנות. אז בגין שיהוי בין היתר, נדחתה תביעתם. הם חיכו הרבה זמן. עשו דין לעצמם. היו צווי ביניים. להקפיא המצב לא לבנות שם, עד אשר הסכסוך ייושב. אבל, למרות צוי הביניים, הם המשיכו ובנו שם מבנים בשטח האש וכדומה.

למה דוקטרינת השיהוי בחוק ומשפט. נצטט מפסק הדין:

עד כאן הציטוט:

אז כפי שהסברתי לא פעם. סכסוך שכנים מפגר, על צינור מים, יעסיק המערכת הזו, עד סוף כל הדורות. כל כולה יעסיק. אם לא יהיה סדר. משמעת. הקפדה על זמנים. הקפדה על סדרי דין. גם חשוב להדגיש: נתבע פוטנציאלי, זכאי בסוף לישון בשקט. ולא שתהא חרב מתהפכת למראשותיו, תדיר, ויהא הוא נתון עד אין סוף לאיום של תביעה. צריך לגמור עניינים לפעמים, ולפתוח פרקים חדשים. לשים הכל מאחוריך. אחרת, נתבע, יצטרך לחשוש אינספור שנים, מתביעה, או אותה תביעה שתצוץ לו פתאום. הוא צריך שקט והסתמכות. נניח תובע שם כסף בצד, כי הוא חושש מתביעה שתבוא. בסוף, לא ישאיר הכסף בצד עד אינסוף. זכותו בסוף לדעת, שעברה הסכנה אם לאיו.

לזה יש פרקי זמן קצובים (התיישנות) אם לאיו (שיהוי). לפעמים יש חריגים להתיישנות או שיהוי. אבל, זה הכלל.