לפנינו פסק דין אמריקאי, חשוב מאוד, מענין מאוד.
טראמפ ואחרים, תובעים את טוויטר, בגין השעייה לצמיתות נגיד ככה, את החשבון שלהם בטוויטר כמובן.
אפשר לקרוא כתבה תמציתית למעונין, בג'וריסט, על הפסק דין וכדומה.
הנושא בכללותו חשוב מאוד. מסעיר את ארה"ב מאוד (ראו למשל, את הרכישה של אלון מאסק את טוויטר, אפשר לקרוא בויקיפדיה, הלינק מוטמע לעי"ל). לא נוכל להיכנס לכל סיבוכי הפרטים של הפסק דין. אבל, נעסוק ככה בראש חץ אחד עיקרי חשוב ומענין.
נציין תחילה, שהתביעה לפיצויים, להשבת פעילות החשבון וכדומה עוד דברים, נדחו על ידי בית המשפט (מחוזי פדרלי, צפון קליפורניה). אם כי, בית משפט נתן להם עוד צ'אנס לתקן התביעה.
אז מה קרה כאן ? בעקבות ציוצים שונים אשר מייצרים לטענת טוויטר דיסאינפורמציה לגבי מגיפת הקורונה. בעקבות ציוצים מסיתים בקשר למהומות בגבעת הקפיטול בבחירות האחרונות בארה"ב (6 בינואר) טוויטר השעתה החשבונות וכדומה. הם תובעים בין היתר, השבה של פעילות החשבון, ופיצויים. לצורך כך, תבעו כאמור בבית המשפט.
טוב, חופש הביטוי מקודש בארה"ב. זה ידוע. אבל, צריך להבדיל כמובן, בין חופש ביטוי בספירה הפרטית. לבין הספירה הציבורית. התיקון הראשון לחוקה האמריקנית, אשר עוסק בחופש הביטוי, מגן על חופש הביטוי מפני עושק המימשל. נגד עריצות המימשל. אבל, במישור הפרטי, דווקא העדר חופש ביטוי מבחינת פיקוח ואכיפה, תואמים מבחינת האמריקנים, את ערכי החופש והחירות, ולמעט חריגים.
נצטט מפסק הדין:
אז ברור כשמש הדבר לכאורה. טוויטר חברה פרטית. חובות חוקתיים בקשר לחופש הביטוי לא חלים עליה. זה פשר החירות האמרקנית גם. אבל, עורכי הדין של טראמפ טוענים לחריג מסויים. החריג הינו זה, שאם חברה פרטית, פועלת בספירה ציבורית. בצבעי מדינה. לוקחת על עצמה תפקיד קלאסי ומסורתי של מדינה או גוף מדינתי (נניח שיטור קלאסי) אזי, החובה החוקתית לחופש ביטוי חל עליה, משל הייתה מדינה או מימשל, שהרי היא פועלת בשם המימשל או בנעלי המימשל. מתפקדת מימשלית ממש.
אבל, השופט לא התרשם מן הטיעון. הטיעון מבחינה משפטית מושגית וכללית, אכן נכון. אבל, לא יכול להיות מיושם במקרה של טוויטר פשוט.
התובעים טענו כך:
כל מיני חברי קונגרס דמוקרטים, הצהירו והצהירו שוב ושוב, שיש להגביל את חופש הביטוי או הניהול של חופש הביטוי של טוויטר ואחרים. יש לחוקק בדבר. יש הרי בארה"ב מעין חסינות לגופי מדיה אינטרנטיים (ידוע כ- Section 230) יש לשים קץ לרגולציה העצמית הזו של חברות האינטרנט או הרשתות החברתיות וכדומה. יותר מדי אסונות. מכאן:
טענו עורכי הדין של התובעים, שהם בעצם, פעלו כמעין שלוחה או סוכנים של המימשל, והתבטאויות אלו, הם היו הגורם להשעיית החשבונות.
השופט לא קיבל זאת. לא זיהה כלל וכלל, התבטאויות כלליות (להבדיל מאיומים מפורשים, בדבר אכיפה של חוק או סנקציות וכדומה) של מחוקקים, בדבר הצורך לחוקק, עם השעיית החשבונות. כל חשבון הושעה בגין סיבות ספציפיות ונפרדות. וההתבטאויות כאמור, הינן לגיטימיות, טבועות בתפקיד (של חקיקה) ולא נשאו שום איומים כלפי טוויטר. טוויטר פעלה על דעת עצמה לגמרי מבחינתו. נצטט, למשל את קמלה האריס דאז (היום סגן הנשיא כמובן):
Then -Senator Kamala Harris is quoted three times for calling for "Trump's Twitter account (to be) suspended" and calling on dorsey to "do something about this Tweet" from Trump, but conspicuously missing is any threatening remark directed to Twitter
אז היא קראה שלש פעמים להשעיית חשבונו של טראמפ. אבל, ברור כשמש לגבי דידו של השופט, שמה שחסר פה, זה איומים מפורשים וישירים כלפי טוויטר עצמה.
הנושא הזה של חופש הביטוי ברשתות חברתיות, תופס נתח נכבד מסדר היום הציבורי בכל העולם כמעט. לא ברור עדיין כיצד יש לנהוג. יש ערכים נוגדים ומתחרים בצורה קשה בספירה הזו. אבל, ברור שאפשר להניח, שהרגולציה תלך ותשתכלל. שיכלול יותר סביר, מאשר כסח טוטאלי.
עפר הארץ 
להשאיר תגובה