אז לפנינו בג"צ חשוב ומענין, פרשת אום אל חיראן. 

נתחיל כהרגלנו, עם הדבקת כותרי הייחוס של פסק הדין:

טוב, אז נתחיל עם רקע עובדתי ככה כללי ביותר. פסק דין ארוך יחסית. עמוס קצת. לא נרד כמובן לכל הפרטים:

בליל ה- 18.1.2017 מגיעים כוחות משטרה לכפר לא מוכר: אום אל חיראן שבנגב, הכל כדי להוציא לפועל צוי הריסה. המודיעין לא הבטיח שקט לגמרי. היו התרעות על סכנות צפויות. על כך, התבצע הדבר בחשכת הליל. אזור לא מוכר. לא מואר. כנראה שלא היו לכוחות המשטרה אמצעים לראיית לילה. זה הוסיף כנראה המון בלגן לסיפור באמת לא פשוט.

אז ענייננו, במנוח. המנוח הינו בדואי, בשם יעקוב אבו- אלקיעאן תושב הכפר, מורה למתמטיקה בן 47 אב ללא פחות מ- 13 ילדים מסתבר. השוטרים הגיעו לביתו לצורך ביצוע צו ההריסה. הבית ניצב במעלה עלייה.

מכאן מה קרה הלאה, נצטט קמעא:

כשהגיעו למקום, השוטרים הבחינו כי סמוך למבנה המגורים עמד רכבו של המנוח כשהוא מונע, פנסיו כבויים וחלונותיו מוגפים. השוטרים, שלושה במספר, התקרבו אל הרכב. אחד מהם, קצין משטרה (שאינו אחד המשיבים לעתירה), האיר בפנס לכיוון נהג הרכב וקרא לעברו לדומם את המנוע. המנוח, שאין לדעת אם שמע את קריאות השוטרים, הדליק את פנסי הרכב והחל בנסיעה איטית במורד שביל הגישה לבית. בעקבות זאת, הקצין ושוטר נוסף החלו לקרוא למנוח לעצור את נסיעתו. הקצין אף היכה באמצעות קנה נשקו בפח הרכב כדי לסמן לרכב לעצור. המנוח המשיך בנסיעה, חלף על פני השוטר והקצין, והחל לנוע לעבר השוטר ש' (הוא המשיב 5), לוחם ותיק במנהלת תיאום פעולות אכיפה של המשטרה (להלן: מתפ"א) אשר החזיק באותם רגעים בנשקו האישי כשהוא דרוך בעקבות אירוע מוקדם יותר. ש', ששמע את קריאות השוטרים וחש בסכנה לחייו ולחיי שוטרים נוספים שעמדו בצד השביל, פתח בירי לעבר גלגלי הרכב במטרה לעצור את נסיעתו (כך עולה מהודעתו במשטרה של המשיב 5 מתאריך 18.1.2017; ובחקירות מח"ש מתאריך 23.2.2017 ש' 146-144 ומתאריך 24.1.2017 ש' 96-95). השאלה אם אכן המשיב 5 כיוון וירה לעבר גלגלי הרכב בלבד, ולא לכיוון הרכב, ניצבת במוקד הליך זה. הרכב לא עצר, המשיך בנסיעה איטית במורד המדרון, והחל להתקרב לשוטר אחר, ב"ש, אף הוא לוחם ביחידת מתפ"א (שאינו משיב לעתירה זו), שעמד בצד הדרך ושמע את קריאות השוטרים וקולות הירי. ב"ש פתח אף הוא באש לעבר גלגלי הרכב, לאחר שחש בסכנה אפשרית לו ולחבריו. לטענת שוטרים שהיו בסביבה, לאחר הירי נשמע צליל יציאת אוויר מצדו הימני של הרכב. מיד לאחר מכן, החל הרכב להאיץ. הסיבה להאצה פתאומית זו לא הובהרה, והשאלה אם הנסיעה המהירה בה פתח הרכב נבעה מאובדן שליטה של המנוח או מפעולה מכוונת מצדו ניצבת במוקד ההליך. תוצאותיה של האצה זו הן ברורות וטראגיות. הרכב החל בנסיעה מהירה במורד ציר הדרך, בשלב מסוים סטה בחדות ימינה מהציר ופגע בקבוצת שוטרים שעמדו במקום. בעקבות זאת נהרג השוטר רס"ב ארז שאול לוי עמדי ז"ל (להלן גם: השוטר המנוח) ונפצעו שני שוטרים נוספים. בשלב זה ירו שוטרים נוספים לעבר הרכב (בכללם השוטר ב"ש, שהעיד כי ירה "למרכז מאסה"; הודעת ב"ש במח"ש מתאריך 23.1.2017, ש' 112), במטרה לפגוע בנהג הרכב ומתוך החשש כי הוא עלול לסכן שוטרים נוספים. הרכב כמעט נבלם, ומכונית משטרה נגחה ברכבו של המנוח עד לעצירתו המוחלטת. האירוע כולו, למן קריאות השוטרים ועד לעצירת הרכב עצירה מוחלטת ארך כ-18 שניות; כאמור, תנאי הראות בדמדומי אשמורת אחרונה של הלילה, בלב מדבר ובאזור נעדר תשתיות תאורה – היו קשים; המתח באוויר מורגש, כפי שעולה מהסרטונים שצורפו לעתירה, והאווירה כולה מעוררת תחושה של אירוע מבצעי.

עד כאן הציטוט:

אז כמה שאלות קשות פה היו:

האם השוטר שירה ראשון (ש') ירה מתוך תחושה כנה סובייקטיבית של סכנת חיים ממש ? האם הוא ירה רק לגלגלים של הרכב ? באיזה שלב בדיוק נפגע המנוח, וממה או איזה ירי, תכל"ס מת ? האם המשיך ודרס שוטר, כפיגוע דריסה אפשרי, או שאיבד פשוט השליטה על הרכב ?

שאלות קשות. הראיות מצביעות על אפשרויות שונות ומנוגדות.

חשוב לציין, העותרים גם רוצים לנקות את שמו של המנוח. יצאו הצהרות מן המשטרה, שכנראה היה זה פיגוע דריסה. פיגוע טרור.

על כך, בתוך הבוקה ומבולקה האיומה הזו, הוא לא קיבל טיפול רפואי המנוח, במשך שעות. הייתה שם רופאה. היה שם חובש. טיפול רפואי או קביעת מוות פשוט. הרופאה במקום, טענה שלא הייתה כלל מודעת לקיומו של הפצוע המנוח, וטיפלה בכלל בפצועים אחרים.

תכל"ס:

העותרים מאתגרים את החלטת הפרקליטות לא לחקור חקירה מלאה, וממילא באזהרה את השוטרים המעורבים. בית המשפט, באחידות דיעים, סירב להתערב. זה לא המקרה, של חריגה קשה ממתחם הסבירות, בגינה בית המשפט, יתערב בהליכים ויורה על חקירה.

יחד עם זאת, בית המשפט, לא חסך ביקורת (או לפחות תיאורים מפליגים) על הבוקה והמבולקה הבלתי נתפסים בשטח. זאת הוא עשה, למרות אי ההתערבות. אבל, דווקא התיאורים המפורטים של בית המשפט, מעלים או מדגישים את הסיבה לכך שהפרקליטות סירבה לחקור. לטענת הפרקליטות אין ולא תהא תוחלת לחקירה מלאה. זה לא יניב ראיות משמעותיות נוספות. על פניו לא יועיל הדבר. קשה להבין בדיוק מה קרה שם. יש אינידקציות ברורות, לכאן או לשם כלומר, לדבר והיפוכו. אי אפשר להצביע על פליליות ברורה ומוכחת בסיפור. אין תוחלת.

למשל נצטט את השופט המוביל (עמית, כולם כאמור באחידות דיעים איתו לא להתערב) לגבי איזה ווקטור אחד דיאלקטי בקשר לאפשרות של ביצוע פיגוע דריסה על ידי המנוח :

אז קשה מאוד להבין מה קרה שם:

אבל, דבר אחד בטוח. היה בלגן לא פשוט. המשטרה הפיקה לקחים. חקרה האירוע. לא סביר שבצה"ל זה היה קורה. היו יוצאים עם אמצעים לראיית לילה למשל. היה יותר תיאום בין הכוחות. היכרות של השטח יותר טובה. למידה מוקדמת מעמיקה יותר.

כל אשר נשאר למשפחת המנוח, זה תביעת נזיקין אגב, שמתנהלת לה עכשיו בבית משפט. תביעת נזיקין אזרחית נגד המשטרה. תיתכן גם בקשה לדיון נוסף על הבג"צ. סיכויים קלושים ביותר לכך.