מצאתי לנכון, להעלות פוסט נפרד (אחרי תחילת דיון בפוסט קודם פה) על נושא חשוב מאוד ציבורית ומשפטית:
האם הסכם פוליטי הוא הסכם משפטי. האם הוא ניתן לאכיפה. עד כמה הוא מחייב. כיצד יש לשפוט אותו בכלל. והכי חשוב, כיצד השופטים פה שופטים הסכמים פוליטיים.
כדברי הקדמה פילוסופיים, הבאתי ציטוט מבג"צ ולנר דאז, ציטוט את השופט חשין ז"ל, הנה:
בעלי הסכם פוליטי נדמו בעיניי לשניים (אם שניים הם), המחזיקים איש ביד רעהו ומהלכים יחדיו, זה בצד זה, אל עבר יעד שקבעו לעצמם כיעד משותף. יש שהאחד ימשוך ימינה מן המתוכנן והאחר יימשך אחריו ויילך ימינה שלא ברצון, אך לא ימשוך ידו מידו של חברו: ויש שהאחר ימשוך שמאלה מן המתוכנן, והאחר ימשיך וילך עמו יד ביד, גם אם סר וזעף. יש שהאחד ינוח וחברו עמו ויש שהאחר ינוע וחברו עמו. יש יום שהשניים יסכימו על הכל: יש יום שראובן יוותר לשמעון: יש יום ששמעון יוותר לראובן: וכך יקיימו השניים "הסכם פוליטי" ביניהם מיום ליום ומשעה לשעה. אכן, אפשר שההתחייבויות אההדיות של השניים תנוסחנה בהסכם הפוליטי בלשון משפט קפדנית- בדרך כלל לא כך הוא- אך כל אנשי הפוליטיקה יודעים שלא הניסוח עיקר: העיקר הוא שההתחייבויות אהדדי הן מעת לעת, להבדילן מהתחייבויות ב"הסכם משפטי", המגבשות עצמן "אחת ולתמיד" בעת כריתתו של ההסכם. יש מעין "מאזן אימה" מתמיד בין השותפים ל"הסכם הפוליטי": כל העת בוחנים הם איש את רעהו. מעת לעת עושה כל אחד מן השניים"מאזן הישגים", והמשך קיומו של ההסכם תולה עצמו במסקנות שכל אחד מן השניים מסיק לעצמו. ועל דרך הדימוי נאמר: מתחילה חייבת שתהיה שפה משותפת בין השותפים להסכם פוליטי- ולו שפה דלה בת כמה עשרות מילים- ובשפה זו, דלה ככל שתהיה, מנסחים הם את ההסכם ביניהם. כל עוד השפה המשותפת מתקיימת והולכת, יכולים השניים להמשיך ולהידבר בינהם. ואולם אם נושרות מילים מאותם שפה, שוב אפשר שנגיע למצב שבו אין עוד בין השותפים שפה משותפת. באותו יום נדע שההסכם נעלם ואיננו עוד.
והכי חשוב ממשיך הוא לבסוף:
אם זה דרכו של ההסכם הפוליטי, כי אז ממילא אין לעניינו משמעות למושג ה"ההפרה". הפרה תיתכן רק במקום בו מתקיימת "התחייבות" ( במובנה המשפטי): ואילו בהיעדרה של "התחייבות"- ובהסכם פוליטי אין "התחייבות" במובנה המשפטי- ממילא לא תקום הפרה.
השופטים מסכימים בעיקרון, הסכם פוליטי, אינו ממש הסכם משפטי מחייב. אבל, לא לגמרי מסכימים, עד כמה הוא לא מחייב. מה שהם מסכימים איתו, זה לא רק שהוא לא ממש כמו הסכם פוליטי, אלא גם, שאם הוא סותר את תקנות הציבור, אזי, אין לו תקפות. במובן הזה, הוא כמו הסכם רגיל.
למה הכוונה בתקנות הציבור. הכוונה, למכלול של תפיסות, חוקים, נורמות, המשתמעים מן החוק ועקרונות היסוד. כלומר, מה פסול, מה לאיו, מבחינה ציבורית משפטית.
סעיף 30 לחוק החוזים ( חלק כללי) כך מורה אותנו, נצטט:
חוזה פסול
- חוזה שכריתתו, תכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור – בטל.
כלומר, אם משה וגדי מתערבים בינהם, שאם בית"ר ירושלים, תפסיד או תנצח, המפסיד יחתוך לעצמו אצבע, אז הרי, אפילו חתמו על חוזה, ואפילו מרצון חופשי לכאורה, החוזה הזה הוא בטל מעצמו למעשה. למה ? התערבות על חיתוך אצבע, סותר את תקנות הציבור. אין לעשות כדבר הזה. לא ניכנס עכשיו לפילוסופיה מעמיקה יותר. ברור הדבר לכאורה.
כך גם הסכם פוליטי. אם ביסודו הוא סותר תקנות הציבור, לא יהיה תקף. יהיה בטל ההסכם. אם נניח, שהסכם פוליטי יהיה כרוך בסחר סמים באופן כלשהוא, הרי ההסכם יהיה בטל. כל ענין הנוגע לסחר סמים, סותר תקנות הציבור.
נצטט מפסק דין בבית משפט שלום באשקלון, לגבי תביעת פיצויים, על הפרת הסכם פוליטי, שיסודו בהסכם רוטציה בקשר לבחירות למועצת העיר באר שבע. נצטט:
זה מוסכם. אבל, נשיא בית המשפט העליון דאז, א.ברק, גורס, שיש להתערב במקרים מסויימים ולשפוט ולבקר הסכמים פוליטיים. הם לא מחוץ לחוק. הם לא בבחינת שטח הפקר לגמרי. נצטט מפסק הדין לעי"ל:
מאידך, ישנה דיעה אחרת, של השופט אלון דאז מן העליון. נצטט משם:
לגבי בנט, שקד, ימינה, והיישום של כל זה עליהם, נדון בנפרד, בפוסט נפרד לגמרי. רציתי רק לתאר הגישה המשפטית הכללית בקרב השופטים.
עפר הארץ 
להשאיר תגובה