אז לפנינו פסק דין חשוב ומענין מאוד. בג"צ בקשר למלחמה באוקראינה, ופליטים או מעין או אזרחים אוקראינים השוהים כאן.

נדביק תחילה כהרגלנו, את כותרי הייחוס של פסק הדין:

כמה מילות הקדמה ככה על עניינים פרוצדורלים בגדול ( ממש בגדול, ולא נוכל להיכנס לכל העניינים המהותיים והפרוצדורליים בפסק הדין הזה):

תחילה, העותר, הינו משרד עורכי דין. אדם יכול לתהות, מה פתאום משרד עורכי דין עותר?אז כן. להבדיל ממדינות אחרות בעולם, בישראל ישנה דוקטרינה משפטית, המתכנה: עותר ציבורי. עותר ציבורי, אין לו ענין ישיר בעתירה. הוא לא נפגע בעתירה ישירות. אין לו אינטרס ישיר בקיצור. אבל, הואיל והענין הציבורי שהוא מעלה, חשוב מאוד (למשל, שלטון החוק) אז בג"צ נותן לו מה שנקרא "זכות עמידה" למרות שהוא לא צד ישיר בסיפור. זה לא תמיד כך. אבל, הרבה פעמים כך. לא נוכל להרחיב מעבר לזה.

ועוד יתהה התוהה, מי הם אותם "ידידי בית המשפט" כפי שאפשר לראות מיד בכותרי הייחוס של הבג"צ. אם כך, זוהי דוקטרינה קצת יותר נפוצה בעולם המערבי, שגוף מסויים, נניח: עמותה. פרופסור בתחום וכדומה, מגישים לבית המשפט בקשה להצטרף להליך, על מנת להביע את דעתם בסיפור. בדרך כלל, אם הגישו בזמן את חוות הדעת, ויש להם מומחיות מיוחדת שיכולה לעזור לפתור הקייס נכונה, אזי, בית משפט ייענה לבקשתם, והם יצטרפו להליך כאמור, בתורת:"ידידי בית המשפט".

עד כאן, כמה מילות הקדמה כלליות נחוצות.

אז במה אנו עוסקים כאן:

פליטים נניח לצורך הענין מאוקראינה בגין המלחמה (וגם לפני). העותר הציבורי טוען, שמתווה הכניסה שלהם, חורג מן הפרשנות הרצויה והנכונה. המשיבים, מפרשים את החוק כך, שהוא חל על תיירים מאוקראינה. אבל, הוא לא חל רק על תיירים מבחינת העותר. זוהי פרשנות שגויה.

נצטט את הסעיף בחוק שבמחלוקת, ואת המיקוד של הסעיף ביחס לפסק הדין ( מצטט השופט המוביל: ע.פוגלמן. יצויין, ששאר השופטים, באחידות דיעים, לקבל את העתירה) נצטט:

עד כאן הציטוט:

אז ככה בגדול: המשיבים בסיפור (ראה לעי"ל כותרי ייחוס) טוענים ככה בגדול, שאין לפטור את האוקראינים נוכח המלחמה מפטור בקשר לאשרת כניסה פה. הפטור הזה, לא חל כאשר מדובר במצב חירום ומצב מלחמה. זהו פטור שנועד לצרכי תיירות. לא לשהייה פה בקשר לפליטות או מעין וכדומה. העותר כמובן, טוען שהפרשנות הזו שגויה, ויש לתת להם פטור ככה בגדול.

אז שוב, לא נוכל להיכנס לכל העניינים כאן:

אבל, פרשנות של חוק, נעשית על פי הלשון של החוק (תכל"ס המלל). וגם על פי ניתוח התכלית של החוק ( זו האחרונה, עוגנת על שני רבדים בעיקרון: התכלית האובייקטיבית, והתכלית הסובייקטיבית).

על פי כל פרמטר, הן לשון החוק. והן התכלית האובייקטיבית, והן זו הסובייקטיבית, יש לקבל את העתירה מבחינת בג"צ ( אחידות דיעים כאמור, בקרב שלשת השופטים).

אבל, כמה מילות הקדמה, מה ההבדל בין התכלית הסובייקטיבית, לאובייקטיבית:

הסובייקטיבית, עוגנת על התפיסה הצרה של המחוקק. תפיסה צרה, סובייקטיבית, אמת לשעתה. התפיסה האובייקטיבית, עוגנת על הרמוניה חקיקתית וחוקתית, ועל עקרונות יסוד שולטים במערכת. על תכלית למעשה, שחורגת מהתפיסה הצרה של המחוקק דאז:

נניח שהמחוקק יחשוב בזמנו, שכלי נשק זה רק חרב או חץ וקשת. זה נכון לשעתו. אבל, עם ההתפתחות הטכנולוגית, זה יהיה גם כמובן אקדח, קרן לייזר וכדומה. ואפילו, כסא, שולחן,מספריים. שהרי, אובייקטיבית, זה אותה תכלית. כלי נשק או כלי כלשהוא שנועד להרוג או לפצוע. אז מה משנה התפיסה הסובייקטיבית של המחוקק דאז, שעגן על אמת לשעתה ? האובייקטיבית תכריע.

או, שלשון הרע, יעגון על משהו מודפס בעיתון או בספר. אבל, עם הקידמה הטכנולוגית והאינטרנט, ברור, שזה שהפרסום לא מודפס כפי התפיסה הסובייקטיבית של המחוקק דאז, לא משנה. התכלית האובייקטיבית המהותית, תכריע. שהרי: לשון הרע, זה לשון הרע. אותה תוצאה. אותו הלך רוח של הפוגע. אותו נזק לנפגע. אותם רכיבים משפטיים בקיצור.

רק באם יש החרגה חד משמעית ומפורשת בלשון החוק, התכלית הסובייקטיבית, תישאר בדד בעיקרון (אבל, לא לישון).

השופטים הגיעו למסקנה, שהתכלית, הן הסובייקטיבית והן האובייקטיבית ( וגם לשון החוק כאמור) לא עוגנות כלל רק על תיירות. אלא מכלול של תכליות, והן מחייבות או מאשרות הפרשנות של העותר לעתירה אכן. נצטט:

אין הלשון כוללת סייג מפורש שעניינו טיב או תכלית הביקור; ואין היא כוללת החרגה של עתות "חירום" או קביעה כי תחולתה מוגבלת לעתות "שגרה". חיזוק נוסף לכך שבמישור הלשוני הפטור מחיל עצמו על כל אזרח שמבקש להיכנס לישראל לתקופה של שלושה חודשים מבלי להבחין במטרת ביקורו ניתן למצוא גם בניסוח הסביל של הטקסט, אשר מחיל עצמו על מנעד רחב של מצבים. במישור הלשוני, המוקד הוא במתן הפטור ואין הסעיף מדקדק בכוונותיו של המקבל, והכל אך כאשר הכניסה נעשית לתקופה של עד שלושה חודשים.

עד כאן הציטוט:

אז אכן, על פי לשון החוק, אין החרגה של שעת חירום, או קביעה שרק בשעת שגרה יינתן הפטור. הכל בלי לציין באופן מפורש בכלל, מה הכוונות של המבקר כאן בקשר לביקורו בישראל.

על כך, השופטים חיטטו במקרים אנלוגים. בדיונים שונים של וועדות הכנסת וכדומה, על מנת לדלות התכלית וכדומה של החוק כאמור. והנה למשל נצטט:

עד כאן הציטוט:

אז שוב נוכחים אנו. זה מקרה קל מאוד אגב. המציאות והחיים מסבכים המשפט. המחוקק לא יכול לחוקק הכל, ולצפות הכל. בית משפט צריך לעשות סדר בבלגן, ולהתאים בין חקיקה כללית ותיאורטית, לבין מקרה ספציפי סבוך וכדומה. זה התפקיד הטבוע של בית משפט. זה לא אקטיביזם שיפוטי כפי שמקובל לחשוב.

וכאן עשינו היכרות, עם מיתודות פרשניות נוהגות:

לשון החוק תחילה. תכלית סובייקטיבית. ותכלית אובייקטיבית.