לפנינו החלטה מעניינת של בית המשפט המחוזי בירושלים, במשפטו של נתניהו.

המדינה ככה בגדול, יכולה להוציא חיסיון מפני גילוי של חומר או גילוי של מקור החומר, כאשר נניח ביטחון המדינה מחייב זאת. ביטחון המדינה, יחסי חוץ וכדומה. הכל על פי חוק ( פקודת הראיות (נוסח חדש).

אלא, שנאשם יכול לעתור לגילוי החיסיון והחומרים.

זה מה שקורה בהחלטה לפנינו:

עורכי דינו של נתניהו, גורסים שיש לגלות החומר. ומתי מגלים את החומר ? אם כך:

כאשר בית משפט מגיע למסקנה, שהחומר חשוב, חיוני להגנתו של הנאשם, אזי, ביטחון המדינה, ייסוג מפני חשיבות החומר להגנתו של הנאשם.

במקרה שלנו אלו חומרים שכנראה על פי ההגנה, נמסרו למשטרה על ידי העיתונאי בן כספית, ונוגעים לנתניהו ומשפטו. פרקליטיו של נתניהו, טוענים שממילא הוא הודה לכאורה (בן כספית) בהעברת החומר למשטרה וכדומה, והחומר מבחינתם חיוני לנתניהו ולהגנתו.

אלא שבית המשפט עיין בחומר, והגיע למסקנה, שהחומר לא חיוני להגנתו של נתניהו, וחיוני מאידך, לעניינים לשמם הוצא החיסיון, משמע בעניינו: עבודת המשטרה, שיתוף הפעולה בין הציבור למשטרה וכדומה. נצטט:

עד כאן הציטוט:

יצויין רק, שהועברו לפרקליטי נתניהו, מה שנקרא פראפרזות, משמע: כותרים כלליים, אפיון כללי של החומר החסוי.

עושה רושם אבל, שאותו בן כספית, נלהב מאוד לעבוד עם המשטרה ולמסור לה תדיר חומרים. התלהבות היא טובה. נחרצות להילחם בשחיתות ולחשוף אותה בטח ובטח. אבל, סימביוזה כזו אינה בריאה אם היא קורית כדבר שבשגרה בטח ובטח. משטרה לחוד. עיתונאים לחוד. אם הציבור יזהה עיתונאים עם משטרה, אזי, משחק כפול כזה, ירתיע הציבור מלשתף פעולה עם עיתונאים ולחשוף חומרים פשוט. עיתונאי עצמאי בעבודה. חוקר, מפרסם תחקירים. אם המשטרה תמצא לנכון, היא תגלה קצות חוטים מן התחקיר, ותחקור בעצמה.

למשטרה למשל, יש נוהל בקשר לעיסוק וחקירה של עיתונאים. ונצטט למשל:

עד כאן הציטוט:

אפילו במשטרה הם רגישים לחופש העיתונאי ולשמירה על מקורות מידע וחסיונות וכדומה. ואכן, מצויין ומצוטט: "אין לפנות לכלי תקשורת, כדבר שבשגרה". נכון, ייתכן בהחלט שהוא פנה מיוזמתו. אבל, מאותה הסיבה שהמשטרה לא צריכה לפנות כדבר שבשגרה, כך גם הוא לא צריך.