לפנינו פסק דין מענין בבית המשפט העליון. עסקינן ברשות ערעור אזרחי, בקשר לתובענה ייצוגית, נגד בית החולים לניאדו בנתניה, ובקשר להפליה בטיפולי הפריה חוץ גופית. לא ניכנס כרגיל לכל הפרטים, אבל, לעיקר העיקרים.

ותחילה, נדביק כהרגלנו את כותרי הייחוס של פסק הדין:

אז בית החולים הזה, הוא בית חולים פרטי. אבל, הוא מקבל תמיכה ציבורית מן השלטון. אישה לא נשואה, שחפצה לקבל טיפול בדמות הפריה חוץ גופית, מסורבת. למה ? כי היא לא נשואה מבחינת בית החולים. יש חשש לגילוי עריות. יש חשש לממזרות. יש חשש לפגיעה במוסד המשפחה. בית החולים נתכונן על יסוד דתי/ הלכתי. בית החולים לא מוכן לתת טיפול כזה בניגוד לאורחותיו הדתיות. האישה שסורבה בקשר לטיפול כזה, תבעה תובענה ייצוגית את בית החולים במחוזי, וזכתה בבקשת האישור. מכאן הערעור לפנינו פה בעליון.

נזכיר רק, תובענה ייצוגית, הינה תביעה, של אדם, בשם קבוצה שלמה. במקום שכל אחד ינהל תביעה נפרדת, כאשר מדובר על אותה עילת תביעה, אותם נזקים משותפים וכדומה, אז כל הקבוצה תובעת, והתביעה מנוהלת על ידי אדם אחד או כמה אנשים בשם כל הקבוצה כאמור.

אז במחוזי אושרה התובענה הייצוגית, ובית החולים ערער על כך לעליון כאמור.

אז בעצם, על מה מבוססת התביעה של האישה, מבחינה משפטית:

האישה טוענת שזה לא בדיוק בית חולים פרטי. הוא מקבל תמיכה מן הציבור. הוא בית החולים היחיד בנתניה. הוא נותן שירות לאוכלוסיה כללית. הוא כפוף לרגולציה של משרד הבריאות. הפליה כזו היא בניגוד לחוק. חוק זכויות החולה, כך מורה אותנו, נצטט:

איסור הפליה

4. (א) מטפל או מוסד רפואי לא יפלו בין מטופל למטופל מטעמי דת, גזע, מין, לאום, ארץ מוצא, נטיה מינית, גיל או מטעם אחר כיוצא באלה.

(ב) אין רואים הפליה מטעמי גיל לפי סעיף זה כאשר ההבחנה נדרשת משיקולים רפואיים.

עד כאן הציטוט:

אז קוראים אנו. אסור למטפל ולמוסד רפואי, להפלות בין מטופל למטופל, בגלל בין היתר: דת, ומעמד אישי. שהרי, האישה לא נשואה. בגלל זה סורבה לקבלת טיפול כזה. היותה של אישה לא נשואה, היא בבחינת מעמד אישי. לא כתוב אמנם מפורשות בסעיף "מעמד אישי" אבל, הרשימה לא סגורה, שהרי בסוף הסעיף, מצויין מפורשות:"גיל או מטעם אחר כיוצא באלה". השופטים קבעו באחידות דיעים, שזוהי הפליה, מחמת מעמד אישי, והיא אסורה על פי חוק זכויות החולה. ההפליה היא לגיטימית, רק כאשר משיקולים רפואיים היא מתבצעת ( כפי המצוטט בסעיף קטן (ב) לעי"ל) מה גם שהחוק עצמו, לא מונה חריגים.

ולכן, העליון למעשה, באחידות דיעים כאמור, אישר את התובענה הייצוגית. נצטט על מי היא חלה ובכלל בקשר להכרעה הכללית:

אז שוב נוכחים אנו, כמה החיים מסבכים המשפט, ולא המשפט את החיים. החוק כללי מדי. לא קובע ולא יכול לקבוע, מה לעשות ואיך להכריע, בקשר לקשת שלמה של מצבים אפשריים ופרטניים וסבוכים, הקורים במציאות. אז ברור שאסור להפלות. ברור שיש חריג נניח, עזרת נשים בבית כנסת (שזוהי הפליה, אבל, נחשבת לגיטימית). אבל, האם אפשר כדבר מובן מאליו, להקיש גם לגבי בית חולים אשר נתכונן על בסיס דת והלכה, ובקשר לאישה לא נשואה, שמבקשת הפריה חוץ גופית ? המחוקק לא חשב על כך. לא יכול לחשוב על הכל, בטח ובטח מראש. לכן יש בתי משפט. זה לא "אקטיביזם שיפוטי" זה החיים במלוא הדרם ותפארתם.