לפנינו פסק דין חשוב ומענין בעליון: נושא פינוי מצפה כרמים. בטח קראתם בתקשורת על הבלגן הזה. מדובר כאן מבחינה פרוצדורלית על דיון נוסף אזרחי. דיון נוסף בעליון כשמו כן הוא. דיון נוסף על פסק דין של העליון ( פלילי, אזרחי, או בג"צ). די נדיר. רק במקרים נדירים יחסית, תינתן רשות לבקשת דיון נוסף. זה היה המקרה שבו כן ניתנה רשות והתקיים דיון נוסף בפועל.

ותחילה, כהרגלנו, נדביק את כותרי הייחוס של פסק הדין:

ורק עוד כמה מילות הקדמה, להזכיר מי הם "ידידי בית המשפט" כפי הנקוב לעי"ל בכותרי הייחוס:

ידידי בית המשפט, ארגונים ואישים מומחים ואמונים על הנושא הנדון בבית המשפט. הם תורמים לבית המשפט על ידי חוות דעת העוזרת או עשויה לעזור להכריע בקייס שלפני בית המשפט. זה בקצרה על ידידי בית המשפט. בדרך כלל, אם הגישו בקשה בזמן, ואכן יעזרו בתחום מומחיותם, בית משפט ייענה לבקשתם להצטרף להליך.

עסקינן בפסק דין ארוך מאוד. לא פשוט בכלל. פסק הדין, מחזיק 178 עמודים. אנו נדביק פה תחילה את התקציר. נקבל כך, תמצית של תמצית חובקת כל. אחר כך, נעבור קצת לפילוסופיה ולהסברים יותר פרטניים. אז התקציר: 

עד כאן התקציר:

אז תאונה משפטית מתגלגלת באמת קשה קרתה פה. התאונה הזו התגלגלה במשך עשרות בשנים. רשלנות לא פשוטה פה של רשויות ציבוריות, ונושאי משרה ציבורית. וכך, זה התגלגל למצב שבו, יישוב מצפה כרמים, נאחז במקום לא לו, ועל אדמה פלסטינאית פרטית. 

נצטט קצת בתמצית ממש, על אופי התאונה המשפטית המתגלגלת: 

אז תכל"ס הבעיה היא כזו. יש לנו נושא משרה ציבורית. הממונה על הרכוש הממשלתי. זה מחד. מאידך ההסתדרות הציונית, היא הרוכשת של החלקות המדוברות. הם עשו בינהם עסקה נתאר זאת כך.

אלא מאי:

נניח משה גנב. גנב תמונה ייקרת ערך מדניאל. מכר אותה לראובן. ראובן מכר אותה לגדי. עד כאן, הכל טוב לכאורה, חוץ מן הגניבה עצמה. אבל, גם אם נניח שראובן וגדי, פעלו בתום לב, לא ידעו על כך שהתמונה גנובה, עדיין, יש לנו כמה שאלות אופייניות למצב כזה, בחוק ומשפט:

מה יהיה עם דניאל ? הוא הבעלים של התמונה, והיא נגנבה ממנו. ועוד: מה יהיה עם ראובן וגדי? הם קנו התמונה, אבל, איזה סטנדרט של תום לב או זהירות נדרש מהם אם בכלל ? נניח שאפשר להניח שראובן, הקונה של התמונה, ידע שמשהו פה לא בסדר, באשר הוא עצמו, סוחר תמונות. וידע שהמחיר נמוך משמעותית ממחיר השוק. אז ניתן לטעון שראובן, קנה התמונה, ביושר אולי, אבל, לא בתום לב.

המחוקק חושב על כך, ומגדיר רמות שונות של מצב נפשי, על מנת לייצר פמרטרים של חבות או אשם של רוכשים או מוכרים שונים במצבים כאלו (מתכנה בעגה המשפטית: "תקנת השוק" או מעין נניח במקרה שלנו).

זה גם מה שיש לנו פה בעיקרון:

הממונה על הרכוש הממשלתי, עצם עיניים או מעין ( יש חילוקי דיעות בין השופטים) וידע או צריך היה לדעת שאי אפשר לעשות עסקאות כאלו, על חלקות שהמעמד המשפטי שלהן, חשוד ולא ברור וכדומה.

אז תחילה נצטט את ההסדרה של המחוקק בדבר המצב הנפשי הרצוי של רוכש קונה במקרים כאלו. עסקינן ב- סעיף 5 לצו בדבר רכוש ממשלתי (יהודה ושומרון) (מס' 59) התשכ"ז 1967. הנה:

כשרות עיסקות

כל עיסקה שנעשתה בתום לב בין הממונה ובין אדם אחר בכל נכס שהממונה חשבו בשעת העיסקה לרכוש ממשלתי, לא תיפסל ותעמוד בתקפה גם אם יוכח שהנכס לא היה אותה שעה רכוש ממשלתי.

עד כאן ציטוט הסעיף:

זה הציר המשפטי העיקרי פה. צריך שהממונה, יחשוב דאז, ובתום לב, שזהו רכוש ממשלתי. האם יכול היה לחשוב כך ? לא. אבל, יש לכל שופט הרזולוציה שלו בדבר רמת תום הלב הנדרשת.

נצטט את השיפוט היותר מחמיר, זה של אסתר חיות, שהפסק דין שלה דאז, הוא מושא הדיון הנוסף לפנינו:

עד כאן הציטוט:

אז זהו, אין טעם פה לעשות מזה דרמה של ימין נ' שמאל. תאונה משפטית מתגלגלת. כל השופטים מסכימים בעיקרון על כך, שהדברים לא יכלו להתנהל בצורה כזו. יש חילוקי דיעות, בדבר הרמה של הזהירות או תום הלב הנדרשים במקרה כזה. אבל, על העיקרון, מסכימים כולם.