מניח שקראתם בתקשורת על המהומות בקרב החרדים, ובהובלת הפלג הירושלמי, בקשר לנתיחה לאחר המוות של הפעוט שנחנק.

החלטה של בית משפט השלום המורה על ניתוח שלאחר המוות, נעתרה לבג"צ, ובוטלה בבג"צ.

נדביק תחילה כותרי הייחוס של הבג"צ:

אז כאמור, בית משפט שלום אפשר הנתיחה. בג"צ הפך ההחלטה. בעיקרון, נתיחה כזו, נדרשת על מנת לקבוע את סיבת המוות, כאשר סיבת המוות אינה טבעית. כרוכה בעבירה אולי. אין הסתברות גבוהה ממה מת האדם. צריך לנתח על מנת להבהיר הסיבה. 

נצטט הסעיף הרלבנטי המרכזי, בחוק חקירת סיבות מוות. הנה, סעיף 19, וגם סעיף 26 בתכוף:

מת אדם ויש יסוד סביר לחשש שסיבת מותו אינה טבעית או שמותו נגרם בעבירה, וכן מת אדם בהיותו נתון במעצר או במאסר או בהיותו מאושפז בבית חולים לחולי נפש או במוסד סגור לילדים עם מוגבלות שכלית-התפתחותית, רשאי היועץ המשפטי לממשלה או בא כוחו, קצין משטרה, רופא או כל אדם מעונין, לבקש מאת שופט של בית משפט השלום שבתחום שיפוטו אירע המוות או נמצאת הגוויה (להלן – שופט חוקר) לחקור בסיבת המוות.

וסעיף 26 נצטט:

שופט חוקר רשאי, אם הדבר דרוש לבירור סיבת המוות בחקירה לפי סעיף 19, לצוות על בדיקתה או ניתוחה של הגוויה על ידי רופא או מומחה אחר, על דחיית הקבורה עד לאחר הבדיקה או הניתוח, או על פתיחת הקבר והוצאת הגוויה לשם ביצוע הבדיקה או הניתוח.

עד כאן הציטוט:

אבל, יש לנו בעיה. כאשר ההסתברות גבוהה מאוד (כפי במקרה שלנו) שהפעוט מת מחנק, אזי, צריך לאזן בין:

כבוד האדם. כבוד המת. כבוד המשפחה, לבין הצורך לגלות האמת בדבר המוות, או, הצורך לחקור בעבירה ובאשמים. במקרה שלנו, בג"צ ביטל ההחלטה של השלום, מכיוון, שלדעתו, זהו "דייג" מיותר. רוב הסיכויים שהפעוט (שהיה בריא אגב) מת מחנק. הנתיחה, רק תייצר וודאות מעין מוחלטת, במקום, בו יש ממילא וודאות גבוהה מאוד. זה עושה חיים יותר קלים לפרקליטות אמנם, אבל, לא מתאזן עם כבוד המת, וכבוד המשפחה כאמור. 

נצטט:

עד כאן הציטוט:

אז מעבר לטראגיות שבמקרה הזה:

שימו לב, השופט המוביל ד.מינץ ( ימני לכאורה. חובש כיפה. מתנחל) מחיל כאן, מה שבעיני רבים מתקרא "אקטיביזם שיפוטי". והוא הרי חסר בסיס. בבחינת הבלות רוח מוחלטת. אין כדבר הזה אקטיביזם שיפוטי. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, בשום אופן, לא מאזכר שום כבוד מת. מה פתאום אז לפרשן ולהשחיל פה את כבוד המת, מה שהמחוקק לא נקב בו בשום אופן וצורה ? הפרשנות הזו, הנה הכרחית וטבעית, ולא קשורה להשקפת עולם אישית פוליטית של השופט. זוהי כפי שהסברתי לא אחת, העבודה הטבועה של שופט. החובה לפרש, מה שהמחוקק לא נקב, ולא יכול היה לנקוב, ולא יכול היה לצפות גם. זה הטבע של העבודה ושל שיקול הדעת השיפוטי. והוא לא מאפיין, לא ימין. לא שמאל. לא מרכז, ולא בטיח. נכון, שלא כל השופטים מסכימים עם כל הנגזרות הערכיות של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (נניח שיוויון כנגזרת. או חיי משפחה כנגזרת). אבל, הנגזרות הלא נקובות, כשלעצמן, הכרחיות. ממש כפי שפה בבג"צ.