אז לפנינו פסק דין ( המחוזי מרכז-לוד) בקשר לפרשה הנודעת " פרשת הסירסור בסוהרות".

המערער מוחמד עטאללה, מערער על החלטה של שלום (ראשל"צ) בקשר לפרסום שמו בקשר לפרשה כאמור.

ותחילה, נדביק כהרגלנו, את כותריי הייחוס של פסק הדין:

אז זה מצב טריוויאלי בחוק ומשפט:

נאשם, חשוד וכדומה, מערערים על פרסום שמם. לפעמים כמובן, יש איפול על חקירה. איפול על חקירה יכול לנבוע מהרבה סיבות, לרוב, פגיעה בחקירה עצמה. אז צו בית משפט, מתיר איסור פרסום פרטים על החקירה, וכמובן, גם קובע איסור פרסום מלכתחילה.

כמובן, שזה מעיד על הכלל. והכלל הוא זה, שצריך לפרסם. צריך לפרסם בייחוד פרטים על הליך משפטי.

הכלל נובע מעיקרון השקיפות כמובן. צדק צריך להיראות גם, לא רק להיעשות.

נצטט הסעיפים שקובעים הכלל ( כלל הפרסום):

חוק יסוד השפיטה, קובע כך בסעיף 3:

פומביות הדיון

3. בית משפט ידון בפומבי, זולת אם נקבע אחרת בחוק או אם בית המשפט הורה אחרת לפי חוק.

עד כאן:

אז הכלל הוא פומביות הדיון, אלא, אם כן קבע אחרת בית המשפט, והכל על פי חוק כמובן.

עוד כלל, וכולל חריגים לכלל, נקבע בחוק בתי המשפט. החריג הרלבנטי לענייננו ( שהוא המערער, מוחמד עטאללה, שלא רוצה שיפורסם שמו) הוא סעיף 70 (ה1) (1) לחוק בתי המשפט, וכך נצטט:

בית משפט רשאי לאסור פרסום שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום או פרט אחר מפרטי החקירה, אם ראה כי הדבר עלול לגרום לחשוד נזק חמור ובית המשפט סבר כי יש להעדיף את מניעת הנזק על פני הענין הציבורי שבפרסום; הורה בית המשפט על איסור פרסום שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום, יפקע האיסור עם הגשת כתב האישום נגד החשוד, אלא אם כן קבע בית המשפט אחרת;

עד כאן הציטוט:

אז על כך עמד הקייס. איזון בין נזק חמור לחשוד נ' הענין הציבורי שבפרסום. כאן לא היה ספק לשופט שיש להעדיף הענין הציבורי בפרסום, על פני נזק לחשוד. ונצטט עיקר השיקולים של השופט:

עד כאן:

אנו עוד נעקוב, ונסכם את הפרשייה המזעזעת הזו.