אז לפנינו פסק דין חשוב ומענין. המחוזי בתל אביב, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים. עסקינן בחסימה של מגיב בטוויטר, הכל בחשבון הטוויטר של ראש עיריית גבעתיים: רן קוניק. 

ותחילה, נדביק כותרי הייחוס של פסק הדין:

אז כמה הערות מקדימות פרוצדורליות:

מחוזי מנהלי, כלומר, עוסק במשפט ציבורי מינהלי, ולא פרטי כפי שהסברנו לא פעם. 

הסברנו גם, שיש מקרים, שבהם היועמ"ש מתייצב בהליך מסויים, וטוען טיעוניו, למרות שהוא לא צד ישיר. זה כאשר יש ענין ציבורי בהליך, ענין ציבורי כללי, שחורג מן האינטרס הישיר של הצדדים לפסק הדין. אז משמיע היועמ"ש את דברו, ומייצג את הציבור ואת שלטון החוק. כפי שפה לעי"ל.

הסברנו גם את הדוקטרינה של ידיד בית המשפט ( מרכז השלטון המקומי פה). גוף או אדם, להם מומחיות בתחום הנדון, והם משמיעים דעתם, ועוזרים לבית המשפט להכריע. 

אז מה קורה פה ? ראש עיריית גבעתיים, יש לו חשבון טוויטר אישי. פרטי לכאורה. אלא מאי: נדונים שם בחשבון, עניינים הנוגעים לעירייה בין היתר. והעותר שנחסם, כך כתב והגיב, מצטט, וכולל התגובה של ראש העיר, ורקע כללי קצר. הנה:

עד כאן הציטוט:

אז העותר, מתלונן כמובן על החסימה. זכותו להביע דיעה בעניינים הנוגעים לעיר, בחשבון הטוויטר של ראש העיר. אלא מאי:

החשבון הוא פרטי נטען. לא ממומן על ידי העירייה כלל. לא מתופעל על ידי העירייה. בחשבון גם נדונים עניינים, שהם לא רק נוגעים לעירייה. מכאן לטענת ראש העיר, מדובר בחשבון פרטי, לא חלים עליו כללי המשפט המינהלי ציבורי, וזכותו לחסום העותר בגין השמצות וכדומה.

אז רגע, יתהה התוהה:

יש לנו פה פרטי נ' ציבורי/ מינהלי. מה עושה את ההבדל בדיוק ? אם כך, ההבדל הוא הבדל של שמיים וארץ:

על חשבון מינהלי, חלים כללים מינהליים. כללים המחייבים תום לב מוגבר. כללים המחייבים סבירות. שיוויוניות. שקיפות.הנמקה ברורה. כללים המחייבים לעשות רק מה שמותר במפורש, וכלום שלא הותר במפורש.

אז ברור למה העותר רוצה שהחשבון ייחשב מינהלי. ולמה ראש העיר, זועק זה חשבון פרטי.

ובכך השופטת הייתה צריכה להכריע. ודוק: אין ממש בסיס חוקי ומאסדר להכרעה כאן. יש דוחו"ת ציבוריים ( נניח דו"ח מבקר המדינה). יש מחקרים. יש משפט משווה ( סקירה של פסיקה וחקיקה מן העולם, המערבי בעיקר) אבל, לא תכל"ס חקיקה. חקיקה ישראלית.

אז השופטת נאלצה להכריע עם מה שלפניה:

והיא הכריעה: זהו חשבון פרטי. כל המאפיינים מעידים על דומיננטיות של חשבון פרטי. אפילו לא ממש כלאיים (כלומר, הייבריד, בין לבין). ולכן, היא לא יכולה לתת שום הוראה לגבי הסרת החסימה לטובת העותר שלנו כאן.

נצטט קצת:

ועל סמך מה הגיעה למסקנה, נצטט:

ועוד טיעונים לכאן ולשם והכרעה, הנה :

עד כאן הציטוטים:

חבל רק, שלמעשה נקודה מאוד חשובה, לא נדונה כאן (ולא הייתה הכי רלבנטית להכרעה הספציפית). והיא: מה קורה, אם החשבון פרטי, והחסימה שרירותית. כלומר, במקרה שלנו הייתה השמצה. אבל, נניח שהייתה חסימה, בגלל סיבה שרירותית ( נניח חשבון אישי בין שני יריבים, בעוד, התגובה עצמה ברשת החברתית הייתה עניינית ומנומסת). האם גם אז פרטי היה מאפשר חסימה ? לא כל שכן, בחשבון של ראש עיר ! זוהי נקודה בעייתית ביותר, שלא נדונה מטבע הדברים בפסק הדין.

ועוד, אנו שוב נוכחים, כיצד החיים מסבכים המשפט, ולא המשפט את החיים כמובן. כיצד, האירועים, ההתפתחויות החברתיות והטכנולוגיות, מקדימות את החקיקה, ואז, יריבות בין אנשים, מביאה הכרעה לבית משפט, ובית משפט, צריך להכריע, בלי דבר חקיקה תואם. אז שוב, זה לא אקטיביזם שיפוטי. אין דבר כזה. זוהי המציאות. אלו החיים. והם מסבכים המשפט בטירוף. רק כאשר זה פוליטי, אז הציבור נרעש. אבל, שלטון החוק, לא ממש מאבחן, בין פוליטי, ללא פוליטי.