לפנינו פסק דין חשוב מאוד, מענין מאוד. עסקינן בפיגוע בכפר דומא דאז, מניח שכולם זוכרים בכללי על מה המדובר (אם לא, וויקיפדיה לעי"ל). מבחינת ההליך, עסקינן בערעור פלילי בעליון, על המחוזי מרכז לוד. המערער עמירם בן אוליאל, מערער על הכרעת הדין, וגזר הדין. פסק דין לא קצר. מורכב מאוד. לא ניכנס להכל, אבל, עיקר הדברים, סביב קבילות ההודאות שלו בקשר לפיגוע הרצח והשריפה של בית משפחת דוואבשה.
טוב, כהרגלנו בקודש, נתחיל עם הדבקה של כותרי הייחוס של פסק הדין:
אז ככה:
בארה"ב, ישנה דוקטרינה שאני מניח שמעתם משהו עליה: "פירות העץ המורעל". אם המשטרה, ייצרה ראיות שהופקו באופן לא חוקי, בית המשפט יפסול הראיות. אוטומטית בעיקרון יפסול. למה זה שם כך בארה"ב ? בעיקר בגלל שחייבים לחנך אנשי חוק. לחנך אותם לפעול בהגינות ובחוקיות. אם הם יידעו שבית משפט יפסול הראיה, והנאשם למשל יזוכה, אזי, כל העבודה שלהם, כל הלהט שלהם להרשיע יצטנן, והם ישקדו על ראיות שהושגו באופן חוקי. בקיצור, מעין הרתעה וחינוך.
בישראל, המצב קצת שונה:
בישראל, הפסילה של ראיות לא חוקיות היא יחסית. יחסית משמע: בית המשפט קובע, עד כמה הראיה פסולה אם בכלל. זה לא אוטומטי. בית המשפט מאזן בין כמה גורמים, בשביל להחליט אם הראיה תיפסל. בגלובל זה איזון בין:
טוהר ההליך. חומרת העבירה. הפגיעה במשפט הוגן. לבין: שלטון החוק והצורך לגלות אשמים ולהענישם (מה שנתגלם בהלכת יששכרוב הידועה).
נצטט השופט המוביל בקייס, י. אלרון:
עד כאן הציטוט:
אז מה הציר המרכזי פה בסיפור הזה:
אותו עמירם בן אוליאל, למעשה, עבר עינויים או מעין. הופעלו עליו מה שנקרא "אמצעים מיוחדים". לא מפורט איזה בדיוק. אבל, אפשר להניח, איזוק יתר. תנוחות קשות. הפעלה של לחץ פסיכולוגי קשה מאוד וכדומה. כך קבע המחוזי, שזה מה שהוא עבר במסגרת חקירת הצורך מה שנקרא, והאמצעים המיוחדים שהופעלו עליו. זה אסור. זה פסול. אין חילוקי דיעות על כך. לא נוכל להיכנס יותר מזה.
אלא שיש לנו בעיה אחרת, סניגוריו טוענים כך, נצטט:
עד כאן הציטוט:
הסניגורים טוענים כך: אחרי שהפעילו אמצעים פסולים, הוא הודה בהודאות עוקבות, לכאורה שלא תחת אמצעים פסולים. הודאה לכאורה מרצון וחופשית. אבל, זה לא יכול להיות הודאה מרצון, הודאה חופשית, שהרי, האדם המודה, עדיין היה תחת תחושת האימה המרחפת, של אמצעים מיוחדים שיכולים להיות מופעלים עליו. הוא בכלל תחת השליטה של המענה. אז לא ייתכן שהודאות עוקבות במקרה הזה, יהיו גם כן קבילות.
בית משפט המחוזי, והעליון דחו זאת:
וככה בכללי מאוד יודגש: לאור הכלל הפילוסופי המוזכר, של פסילה יחסית של ראיות, יש לבית המשפט הרי סמכות ושיקול דעת, לקבוע, בנסיבות הענין (יודגש: בנסיבות הענין) האם יש קשר סיבתי, בין ההודאות העוקבות (הכשירות, אבל, תחת אימת הלחץ או העינויים) והאמצעים הפסולים שהופעלו עליו לפני כן. או שההודאות העוקבות הכשרות, כשלעצמן כשרות וניתנו מתוך רצון חופשי, ובלי לחץ פסול.
אז בית המשפט המחוזי, והעליון אישרו ככה בגדול מאוד:
אין קשר סיבתי. ההודאות העוקבות, ניתנו מרצון חופשי. הן מהימנות, אותנטיות, ומעידות בעליל על אשמתו של הנאשם וכדומה, למרות ההודאות הקודמות כאמור, הלא קבילות ולא כשירות.
למשל, השחזור היה אותנטי (שחזור הנאשם את המעשה). למשל, הוא ידע פרטים מוכמנים, שחלקם, אפילו לחוקרים לא היה ידוע. אז זה קביל. ומוכיח אשמתו.
נצטט:
ועוד נצטט לגבי מוכמנות פרטים למשל:
עד כאן הציטוט:
השופטים היו באחידות דיעים. יש לדחות הערעור, וההודאות קבילות למעשה, ומוכיחות אשמתו של הנאשם, ככה בגדול מאוד יודגש.
בפוסט אחר, כתבנו על טראמפ וזכות השתיקה. והנה לנו המחשה. המערער, זכותו להיוועץ בעורך דין נשללה בהתחלה ( כדין אמנם, אבל, נשללה, והוא שמר אגב בתחילה, על זכות השתיקה). ואיך הוא יעמוד בדד מול חוקרים מיומנים ונחושים ? פער הכוחות עצום. תחת לחצים ואיומים הכל . זכות השתיקה כפי שהסברנו, מאפשרת לו בין היתר, להשוות כוחות איכשהוא עם המערכת והחוקרים, עד אשר עורך הדין שלו, יוכל להיכנס לתמונה, ולאזן יותר המצב. שהרי חוקרים, לא מאמינים שהאדם לפניהם חף מפשע ( גם אם בפועל הוא חף מפשע). ברור שמתייחסים אליו כאל אשם ומראש כך. לכן, זכות השתיקה, לאיו דווקא קשורה לאשם או חפות.
ושוב אנו נוכחים, למה צריך בתי משפט ושופטים שלא עובדים אצל אף אחד. לא מענין אותם כלום. אין עליהם מרות, רק מרותו של החוק ( סעיף 2, לחוק יסוד: השפיטה). אם המימשל על זרועתיו, לא ירוסנו על ידי בית המשפט, אבוי לאזרחים. אלא, שפוליטי אם לאיו, השלכות פוליטיות אם לאיו, לא משנות. שלטון החוק, לא מאבחן בעיקרון, בין פוליטי ללא פוליטי. כאשר מדובר בשלטון החוק, לא מענין את השופט, מה פוליטי מה לאיו. וכך צריך להיות. אחרת, המחשה זניחה ביותר לעי"ל, מה קורה במשטרים בהם בית משפט לא שולט ביד רמה, ושלטון החוק, אינו עיקרון על.
עפר הארץ 
להשאיר תגובה