אז לפנינו פסק דין מאוד חשוב, מאוד מענין. שני הליכים שאוחדו: ערעור מינהלי, וגם בג"צ. 

כולם זוכרים את תקופת מגיפת הקורונה הרי. חשדנות עצומה ממש. חשדנות כלפי השלטון והמימשל. כלפי נתניהו בייחוד. קץ הדמוקרטיה. מימשל צבאי. שעת חירום. נתניהו מבקש להרוס את מערכת המשפט והדמוקרטיה ככלל, הכל לצורך דחיית המשפט שלו בין היתר וכדומה. 

קצת כותרים ולינקים מוטבעים בכותר התחתי של כל הדבקה, יחזירו אותנו באמת לאוירה הקשה ששררה בארץ דאז: 

או:

או:

ואפשר להשוות עם מחקר בינלאומי שביצע עיתון "העין השביעית":

על רקע זה העתירה והערעור כאמור: העותרים השונים, מבקשים פרסום של תמלילים ופרוטוקולים מישיבות הממשלה או ישיבות ועדת השרים לענין הקורונה. הכל בשביל להוכיח, את כשלי הממשלה והכוונות הזדוניות או הרשלניות בטיפול בקורונה.

אבל, כהרגלנו, נדביק תחילה את כותרי הייחוס של פסק הדין כאמור:

פסק הדין מאוד ארוך יחסית (54 עמודים). לא פשוט כלל להבנה. לא נוכל לעמוד פה על הכל בטח ובטח. מוטב להתרכז בפילוסופיה יותר בהירה ופשוטה בפסק דין כזה, מאשר סיבוכים שיפוצצו את השכל פשוט. 

העתירה נדחתה באחידות דיעים של  שלשת השופטים יש לציין תחילה. 

ברור שהעתירה נדחתה על יסוד חוקי וחוקתי מאורגן ומבוסס היטב. גם אם לא ממש ניכנס לכל זה, עדיין, זה צריך להיות ברור. אבל עדיין, התכלית של החוק, התכלית של התקנות, זה ענין קריטי מאוד במשפט. התכלית עצמה, מכריעה את המערכה לא פעם.

אז בכל זאת. למה נדחתה העתירה הרי ? חופש הביטוי הוא הרי עיקרון יסוד שאין לערער עליו במדינת ישראל. ואיך חופש ביטוי בלי חופש מידע ? בלי נגישות למידע ? הרי הנגישות למידע ולנתונים, היא הבסיס לחופש הביטוי. שהרי אם לאיו, איך אפשר יהיה להעביר ביקורת על השלטון. אם השלטון עצמו ימנע נגישות לנתונים ומידע, אזי, אי אפשר יהיה לבסס ביקורת על השלטון. לבסס, להוכיח, להמחיש, לשכנע ציבורים וכדומה.

אז מה פתאום להסתיר מידע מן הציבור, ועוד לגבי מגיפת קורונה כה איומה ?

אבל, בכל זאת, השופטים הגיעו למסקנה באחידות דיעים כאמור, שאין להתיר פרסום פרוטוקולים ותמלילים וכדומה בקשר לתפקוד הממשלה בטפול בקורונה.

הבעיה מבחינה פילוסופית היא כזו:

הרבה רעיונות טובים, מתגבשים על ציר הזמן. מתגבשים תוך כדי תנועה. יצירתיות, לפעמים נשמעת מבחוץ, משהו מגוחך מאוד. אבל, במחשבה שניה, הרבה רעיונות יצירתיים, כן מצליחים. הרבה פעמים, רצף של רעיונות יצירתיים אבל, לא יוצלחים, מוליד בסוף, רעיון טוב מאוד ומוצלח מאוד.

אלא, שבעבודת המימשל, זוהי בעיה. למה ? היסטריה ציבורית. שמועות מוגזמות. תקשורת שחופרת גימיקים עד אין קץ. חשדנות כלפי המימשל והמדינה על זרועותיה.

לכן, ישנו עיקרון משפטי מימשלי חשוב:

הפרסום הרשמי הפורמלי המאורגן והמבוסס, הוא זה שנחשב. לא משהו "חצי אפוי". לא תוכניות על הנייר בוסריות (לא בשלות). הכל, אחרי שנלקחו בחשבון, בעבודת מטה רצינית, כל ההיבטים הציבוריים, משפטיים, מימשליים וכו… אז מפרסמים.

כך גם מונעים "אפקט מצנן". אם כל דיון פנימי, כל שמץ או תחילת רעיון, כל טיוטה, יפורסמו בהיסטריה לציבור, לא רק הציבור יסבול משמועות מטורפות, אלא:

יהיה אפקט מצנן כאמור על עובדי הציבור או שרים בממשלה למשל. ההבנה שכל התבטאות תפורסם, תודלף, תשפיע לרעה על האופן והיכולת לקיים דיון רציני, מעמיק ואיכותי.

לכן, גם המחוקק מגביל את הפרסום של דברים "חצי אפויים" או טיוטות וכדומה. למשל, חוק חופש המידע, בסעיף 9 (ב), כך מורה אותנו בחלקים רלבנטיים:

(ב) רשות ציבורית אינה חייבת למסור מידע שהוא אחד מאלה:

(1) מידע אשר גילויו עלול לשבש את התפקוד התקין של הרשות הציבורית או את יכולתה לבצע את תפקידיה;

(2) מידע על אודות מדיניות הנמצאת בשלבי עיצוב;

(3) מידע על אודות פרטי משא ומתן עם גוף או עם אדם שמחוץ לרשות;

(4) מידע בדבר דיונים פנימיים, תרשומות של התייעצויות פנימיות בין עובדי רשויות ציבוריות, חבריהן או יועציהן, או של דברים שנאמרו במסגרת תחקיר פנימי, וכן חוות דעת, טיוטה, עצה או המלצה, שניתנו לצורך קבלת החלטה, למעט התייעצויות הקבועות בדין;

זה היה השיקול המרכזי מבחינת רציונל ותכלית של השופטים לאשר את איסור הפרסומים כאמור של מידע בנוגע לקורונה:

אפקט מצנן אשר ישפיע על תפקוד הממשלה ככלל.

בית המשפט הדגיש:

מאז ומתמיד, כך היה הדבר. הפרוטוקולים והתמלילים של דיוני הממשלה, היו מאז ומתמיד מוגדרים כסודיים ביותר אפילו ( בניגוד לעמדת העותרים, שגרסו ככה בכללי, שחל שינוי עם הזמן בהקשר סודיות). לכן, מעבר לביסוס החוקי, שלא ממש נכנסנו אליו ( ולמעשה, מבוסס בעיקר על תקנון הממשלה וחוקים אחרים, המתירים אי פרסום כדין) נושא התכלית של החקיקה והתקנות היה פקטור חשוב בהכרעה.

חשוב לציין, שלא רק במדינת ישראל כך הדבר. השופט המוביל (י.עמית) עשה מחקר בינלאומי השוואתי מהיר, וגילה, שלא רק בישראל כך הדבר.

נצטט קצת:

קצת משפט בינלאומי משווה, הנה:

ולא נסיים בלי פינת הגיחוך הדי קבועה שלנו:

הנה, שלשת השופטים בקייס פה לעי"ל , נחשבים כולם עלק שמאל/ מרכז משהו מגוחך. אז נניח לפי התפיסה הרווחת בציבור, הם היו צריכים להיות עם הטהרנים השמאלנים עלק. עם העותרים שנדחו הרי (לפחות חלקם בוודאות יותר בשמאל, כמו העיתונאית טל שניידר למשל לעי"ל). עותרים שעתרו פה לגילוי מידע בשביל לדפוק את נתניהו לכאורה. למה לא ? היו עושים מזה מטעמים בתקשורת. מנעמים יממים אם היה מתפרסם. אבל, השופטים פה לא היססו כמעט. באחידות דיעים קבעו. לא מפרסמים. כל השאר, זבלה שאתם קוראים על שופטים ומערכת המשפט.