אז לפנינו פסק דין מענין. בית משפט שלום בתל אביב. תביעת לשון הרע. לרוב, תביעות לשון הרע, הן בין אנשים, בין בני אדם. מקרים יותר פרטיים נקרא לזה. פה יש לנו מקרה, לא הכי מצוי, מקרה בו תאגיד או גוף ציבורי (מד"א כאמור) תובע אדם פרטי על לשון הרע.

ותחילה, כמו תמיד, נדביק את כותרי הייחוס של פסק הדין:

אז ענין לנו ביריבות מתמשכת בין שני ארגוני הצלה. מחד: מגן דוד אדום. מאידך, איחוד והצלה. זה רק הרקע הכללי. אבל, מגן דוד אדום, לא תובע את איחוד והצלה, אלא, תובע על לשון הרע, את מר משה מזרחי, שהוא: צלם במקצועו, חבר בלשכת העיתונות הממשלתית, ומזה מספר שנים, הוא מתנדב בעמותת איחוד והצלה כאמור.

אז לא נוכל כמובן להיכנס לכל פרטי פסק הדין. בחלק מן התביעות זכתה מגן דוד. חלק נדחה. בסך הכל, זכתה מגן דוד, בסכום של 8000 שח' (התביעה הייתה על סך: 150,000 שח') זכתה כאמור, על אותם חלקים שלא נדחו.

את לשון הרע יש להבין כפי שהסברתי בעבר, על רקע דיאלקטיקה בין שני ווקטורים או עקרונות מוסריים:

מחד זכותו של אדם לשם טוב. מאידך: זכותו של אדם לחופש ביטוי. יש מתח או ניגוד בין שני עקרונות מוסר רבי מעלה אלו. לא פשוט לאזן על פי נסיבות המקרה, איזה זכות גוברת. האם שם טוב. או: חופש הביטוי. לכן בין היתר, לרוב, השאלה אינה האם עסקינן בלשון הרע בפרסום מסויים. לרוב, הפרסום יעלה לכדי לשון הרע. מספיק ביזוי, השפלה וכדומה בביטוים שפורסמו, על מנת שהדברים ייחשבו לשון הרע. אחרת, על מה הענין הרי ? לרוב זוהי לא הבעיה העיקרית. הבעיה העיקרית לרוב הינה:

האם יש הגנה לנתבע. הגנה שמייצרת מחסום, או מייצרת עדיפות לחופש הביטוי, על פני שמו הטוב של אדם (או של תאגיד כפי בענייננו).

אחד הפרמטרים או הבסיסים ליצירת איזון זה, ועליו נעמוד פה:

זהו הענין הציבורי שבפרסום, לא כל שכן, כאשר עסקינן בתאגיד ציבורי שנותן שירות לציבור, ושפועל על פי דין: מגן דוד אדום.

ככל שהדברים שפורסמו, יש בהם ענין ותועלת ציבורית. ככל שהגוף הנפגע והתובע, הינו גוף או דמות ציבורית, כך ההגנה של הנתבע, תהא טובה יותר, ונטל ההוכחה או ההצלחה בתביעה, תהא קשה יותר על התובע. אמנם, ציבוריות, לא מפקיעה לגמרי זכות לשם טוב. אבל, מייצרת רפים (רף) קצת שונים.

אז מה קרה פה בהקשר הזה. נצטט לגבי הפרסום השני למשל. נציין רק, שסך הכל, פרסם הנתבע, 3 פרסומים, ובפרסום השני אשר פורסם בפייסבוק, כך, נצטט:

למרות הדברים הקשים הללו, נצטט השופט:

אז תום הלב כמצוטט, חשוב מאוד לענייננו. יש כמה פרמטרים לתום לב ( נניח, מדתיות, סבירות, עוצמת הפגיעה וכו..) אבל, פרסום על ענין ציבורי, גם מהווה איזשהוא פרמטר לתום לב. הענין ציבורי, האם יש בו בפרסום תועלת ציבורית. הבעת דיעה בענין הנוגע לציבור. נצטט את השופט, מצטט מן העליון:

אז כאמור, חלק התקבל, חלק נדחה. לעי"ל נדחה כמובן. השופט נתן משקל יותר גדול, לשיח הציבורי. לתועלת הציבורית. להבעת דיעה וכדומה בענין ציבורי, על פני זכותה של מד"א לשם טוב. זאת, למרות דברים מאוד לא פשוטים וקשים שנכתבו. הדברים עצמם, מהווים לשון הרע כמובן. לשון הרע, שגורם לביזוי. השפלה. פגיעה קשה במוניטין וכו… אבל, יש לנו פה מקרה קלאסי, שמביע התובנה המוצגת בתחילת הפוסט:

לרוב, הבעיה אינה האם הפרסום עולה לכדי לשון הרע. אלא, האם לנתבע יש הגנה, שתגרום לתעדוף של חופש הביטוי, על פני לשון הרע או זכותו של אדם או תאגיד לשם טוב.