אז לפנינו בג"צ חשוב מאוד. עורר סערה תקשורתית לא מבוטלת. עסקינן במינוי שופט העליון בדימוס, מני מזוז, ליו"ר הוועדה למינוי בכירים, הכל על ידי ממשלת מעבר הרי.

אבל, כהרגלנו, כותרי הייחוס של פסק הדין תחילה:

אז תחילה, יש לנו תקציר, וזה טוב. תמצית של תמצית חובקת כל, ונוכל יותר להתמקד בפילוסופיה פשוט:

עד כאן התקציר:

אז ברור לנו שלפנינו החלטה של ממשלת מעבר הרי. ממשלה כזו, לא יכולה לכבול את ידיה של הממשלה הבאה. היא לא בדיוק ממשלה, שנהנית מאמון העם והכנסת. היא לא יכולה לקבל החלטות שהן קריטיות מאוד. אסטרטגיות מאוד. דבר זה כולל כמובן:

מינוי בכירים.

זהו מינוי בכיר. יו"ר וועדה כזו למינוי בכירים, הוא מינוי כשלעצמו בכיר. כך עצם מינוי הרמטכ"ל, שזה מושא הסיפור.

יודגש כאן, השופטים קיבלו העתירה, ודחו את החלטת המינוי של מזוז ( מינוי קבע, לתקופה של 8 שנים). אחידות דיעים בין כל שלשת השופטים. אבל, יודגש כאן: אין להם דבר וחצי דבר עם מינוי מני מזוז לתפקיד. אלא, רק עם כך, שההחלטה, התקבלה על ידי ממשלת מעבר הרי, ובאופן לא סביר, ושיקול לא ממש הולם.

אז למה פילוסופיה מכאן:

אם כך, ולא פעם ראשונה שאנו עומדים על כך:

החוק והמחוקק לא פותרים בעיות. לזה יש בית משפט. החיים מסבכים המשפט, ולא המשפט את החיים. המחוקק לא פותר בעיה של ממשלת מעבר. ברור לכל בר דעת, שממשלת מעבר, צריכה לנהוג בריסון, ולא לקבל החלטות אסטרטגיות, שיכבלו את ידי הממשלה הבאה. אבל, איפה זה כתוב בחוק ? חוק יסוד הממשלה, לא פותר הבעיה הזו ( והשווה שם סעיף 30 לחוק היסוד, בדבר רציפות הממשלה)אפילו היה פותר, וקובע כלל מופשט:

שממשלת מעבר, מוגבלת מטבעה בהחלטותיה האסטרטגיות, לא היה עוזר הדבר כהוא זה:

שהרי, איך נדע, ביחס להחלטת ממשלה מסויימת, שההחלטה היא:

אסטרטגית באמת ובתמים אם לאיו. שההחלטה אינה החלטה דחופה. החלטה ששומרת על יציבות הכרחית. החלטה שהיא עומדת בתנאי החריג, והכל למרות הכלל ( של אי כבילת ידי הממשלה הבאה אחרי ממשלת מעבר).

הרי אפשר לדמיין אינספור מצבים ומשתנים, שיעמידו ממשלה כזו בפני דילמה לפחות, או החלטה שהיא עומדת על פניה בצידוק של החריגות:

נניח פעולה בטחונית רצינית. נניח משא ומתן מדיני רציני כתוצאה מהזדמנות שעומדת על הפרק. הזדמנות בלתי חוזרת. נניח הסכם כלכלי בינלאומי חשוב מאוד, שלא מתחשב בתנאים הייחודיים של בחירות בפתח, וממשלת מעבר.

אין ספור מצבים דנן. ואז מה קורה:

יש במדינת ישראל, דוקטרינה די ייחודית : עותר ציבורי כפי שפה לפנינו (עמותת לביא). עותר ציבורי שיכול לאתגר המימשל, גם אם הוא לא צד ישיר לעתירה או לענין. ואז, עותרים לבית משפט. טוענים, שמעשה הממשלה, הינו חריג. לא עומד בכלל. וגם לא עומד בהצדקה לקבלת מקרים חריגים. ואיך נדעה ? הרי המחוקק לא יכול היה לפרט אינספור מצבים היפוטתיים וחריגים ועתידיים, ולקבוע כלל וחריג, לגבי כל מצב ומצב. ברור כשמש הדבר! ובדיוק לזה:

יש לנו בית משפט ושופטים. שהרי אחרת, אי אפשר לחכות עד אשר המחוקק יחוקק כל פעם בצורה פרטנית, כלל חדש. מה קורה בהסכם מדיני. מה קורה בהסכם כלכלי משמעותי. מה קורה אם יש מצב בטחוני מסויים. השקעה גדולה מאוד בתשתית. מינוי רמטכ"ל וכדומה ( פה אגב, היה צורך דחוף במינוי רמטכ"ל מבחינת הממשלה ושר הביטחון, בגלל מצב בטחוני מסויים. בגלל אתגרים קשים בטחוניים צפויים. היועמשי"ת השתכנעה בדבר החשיבות החריגה שבמינוי זה).

אז שוב, זה לא אקטיביזם שיפוטי. ואם זה היה, הרי:

זוהי העבודה הטבועה של בית משפט. העבודה השגרתית לגמרי שלו. ולא ייתכן אחרת פשוט.

לכן יש הלכות שמוציא בית משפט מלפניו. כאן כל ההתבססות המשפטית כמעט, מבוססת על "הלכה פסוקה" (כפי בענייננו). לכן השופט הוא מחוקק על. הוא לא מחוקק. אבל, מחוקק על. כי הוא מעצב החוק, לא פחות מן החוק עצמו, לא פחות מן המחוקק עצמו. ואפילו יותר. ואפילו פוסל חוק אם צריך. ולכן, השופט הינו מחוקק על. הוא לא בונה הבנין. אבל, הוא מהנדס על, שיבקר ויפסול חלקים ויעצבם מחדש, חלקים שלא יעמדו בתקן פשוט.