Photo by Karolina Grabowska/ pexels.com

אז לפנינו עוד פרק בסאגה הזו של מחילת חובות סטודנטים, שביידן הבטיח, ומנסה לקיים. רק מנסה אבל. לא פשוט בכלל הסיפור. בפוסט הראשון, הצגנו הנושא בכללותו ככה בגדול מאוד, ועוד הצגנו כתב תביעה של ניזוק מן הסיפור הזה, ניזוק ממדינת אינדיאנה.

פה בנוכחי לעומת זאת, יש לנו כבר פסק דין של בית משפט פדרלי בטקסס (פדרלי מחוזי). התובעים, ניזוקים ככה בגדול מאוד מן התוכנית הזו של ביידן למחילת חובות, ורוצים למעשה בעיקרון שבית משפט יכריז לא פחות ולא יותר, על ביטול התוכנית (הנתבע: מח' החינוך במימשל ביידן, שאחראית על עיצוב התוכנית). 

בשולי הדברים, אך כלל וכלל לא בשוליים, וכפי בפוסט הראשון, התובעים פה, גם טוענים, ובצדק מבחינת השופט, שלא פורסמה או ניתנה הזדמנות לציבור, להגיב ולהעיר על התוכנית ( Notice and Comment). בארה"ב בעיקרון, חייבים לתת לציבור הזדמנות להגיב ולהעיר הערות על חקיקה פדרלית (בקיזוז חריגים מסויימים). פה אגב בישראל, אין חובה כזו בחוק. אבל, משרד המשפטים ברוב הגינותו, מפרסם תדיר מזכרי הצעות חוק, וניתנת הזדמנות לציבור להעיר הערותיו. חשוב מאוד. יעיל מאוד. 

אז לא ניכנס פה לסיבוכים פסיכיים לגמרי על הראש. לא מתקבל על הדעת פשוט. אבל ככה בגדול מאוד: 

התוכנית בוטלה על ידי השופט. לא מתאים. התוכנית הזו, מהווה למעשה, חקיקת משנה מה שנקרא אצלנו.

אצלנו כאמור יש חקיקה ראשית. ויש חקיקת משנה. החקיקה הראשית של הכנסת. וחקיקת המשנה, מוציאה לפועל, נותנת צביון פרטני, לחקיקה הראשית. החקיקה הראשית של הכנסת כאמור, והמשנית, של הרשות המבצעת (הממשלה). ודוק: 

עיקרון יסוד הוא: 

שלא תהא חקיקת משנה, שסותרת חקיקה ראשית. מעשה של הרשות המבצעת בחקיקת משנה, לא יכול לסתור: 

לא עיקרון חוקתי כמובן. ולא חקיקה ראשית של הכנסת. 

וזה מה שקרה פה: 

התוכנית עצמה, היא בבחינת חקיקת משנה של ביידן. אלא שהחקיקת משנה, סותרת פאסיבית, את החקיקה הראשית של הקונגרס ( The HEROES act). מדוע סותרת פאסיבית ? פשוט: 

הקונגרס לא אישר בעיקרון מחילת חובות טוטאלית נניח. אלא, דברים יותר רכים. נניח ערבות על חובות. ערבות ממשלתית על חובות סטודנטים. אבל, לא מחילה טוטאלית. בטח ובטח, כאשר עלות התוכנית היא על סך, 400 מיליארד דולר ויותר. על כך:

מדובר על מעשה שצריך לבוא בעקבות מצב חירום. לא ברור לשופט, שעדיין מתקיים מצב חירום בעקבות הקורונה ( המצב חירום עליו מבוססת התוכנית, הינו מצב החירום שהוכרז על ידי טראמפ, בעקבות הקורונה כאמור). 

השופט גורס, שתוכנית כזו, מבטלים. על כרעיה, קרביה, ובני מיעיה. אין פה יחסיות. אין פה תיקון אפשרי וממשיכים הלאה. לא עובד ככה בגדול מאוד. 

רק יצויין, שגם תחת טראמפ, הייתה תוכנית כזו, אבל, לטראמפ הומלץ שזה לא חוקתי, והוא ירד מן הסיפור. 

ועכשיו איך לא ? לפינת הגיחוך שלנו: 

Photo by Anna Shvets: pexels.com

אל תחשבו אפרופו פסקת התגברות (שכה דנים עליה לאחרונה) שהשופט פה מבטל מעשה חקיקה של הרשות המבצעת, ולא יעז לגעת במעשה חקיקה ראשי של הקונגרס ובכלל. טעות קשה. כפי שציינתי לא פעם, בתי המשפט בארה"ב, בלי שום סמכות מפורשת שניתנה בחוקה האמריקאית, מתחרעים על ימין ועל שמאל, ומבטלים (או מעין) חקיקה של מדינות. בתי המחוקקים. בלי הכרה בכלל. תדיר כך. אל תטעו לרגע. והכל כאמור, בלי שום סמכות מפורשת שניתנה לבתי המשפט בארה"ב. נצטט מן החוקה האמריקנית, את הסעיף המגדיר את סמכות בתי המשפט ( Article III):

סעיף 3

פסקה 1
הסמכות השיפוטית של ארצות הברית תהיה נתונה בידי בית משפט עליון אחד, ובידי בתי משפט נמוכים שהקונגרס רשאי להסמיך ולכונן מזמן לזמן. השופטים, הן של בתי המשפט העליון והן של בתי המשפט הנמוכים, יכהנו במשרותיהם כל עוד התנהגותם הולמת, ויקבלו, במועדים קבועים, שכר תמורת שירותיהם, אשר לא יופחת במשך תקופת כהונתם.

פסקה 2

1. הסמכות השיפוטית תחול על כל המקרים בתחום המשפט והצדק, שנובעים מן החוקה הזאת, מחוקי ארצות הברית ומהאמנות שנעשו או שייעשו בשמה; על כל המקרים הנוגעים לשגרירים, לצירים ולקונסולים אחרים; על כל מקרי המשפט הימי וצי המלחמה; מחלוקת שארצות הברית היא צד בהן; מחלוקת בין שתי מדינות של ארצות הברית או יותר משתיים; בין מדינה לבין אזרחי מדינה אחרת; * בין אזרחי מדינות שונות (של ארצות הברית); בין אזרחי מדינה אחת התובעים קרקעות שהוענקו להם על ידי מדינות אחרות, ובין מדינה או אזרחיה לבין מדינות זרות, אזרחיהן או נתיניהן.
2. בכל המקרים הנוגעים לשגרירים, לצירים או לקונסולים אחרים, וכן במקרים שבהם מדינה של ארצות הברית היא צד – יהיה בית המשפט העליון הערכאה הראשונה. בכל המקרים האחרים שהוזכרו לעיל, יהיה בית המשפט העליון ערכאת ערעור והן לגבי הדין והן לגבי העובדות, למעט חריגים, ועל פי תקנות שאותן יקבע הקונגרס.
3. שפיטת כל הפשעים, למעט מקרים של מעילה בתפקיד על ישי נושא משרה ציבורית, תיעשה לפני חבר מושבעים; המשפט ייערך במדינה שבה נעשו הפשעים האמורים; אך אם לא נעשו בתחומה של מדינה כלשהי, ייערך המשפט במקום או במקומות שיורה הקונגרס בחוק.

נציין רק, שהתרגום של פרופסור ארנון גטפלד, בית הספר להיסטוריה, אוניברסיטת תל-אביב, ומי שרוצה למקור באנגלית, אז כאן.

אז רגע אחד, מאיפה לקחו בתי המשפט בארה"ב, הסמכות לבטל חוקים כפי שפה טוענים אנשים בלי שמץ של הבנה בדבר לגבי בג"צ ? לבטל חוקים, בין אם מקורם בחקיקת משנה, או חקיקה ראשית. למעשה, הסמכות הינה טבועה. הסמכות הזו הייתה טבועה גם לפני הגיחוך הזה המתקרא "המהפיכה החוקתית" של אהרון ברק. רק מה, לא הופעלה הסמכות, כי לא דרשו כמעט להפעיל סמכות כזו. לא דרשו זאת מבג"צ. אם עושים זאת היום באינטנסיביות יחסית, זה לא רק בגלל חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. אלא, שהזמנים השתנו. גם מבלעדי חוק היסוד, והסו קולד מהפיכה החוקתית, היו עותרים לבג"צ לבטל חוקים. פשוט הזמנים השתנו. ולא נוכל להיכנס לכך.

אז למה הסמכות טבועה. ועוד מקדמת דנא. פשוט:

המחוקק לא יכול לחוקק כרצונו. הוא מוגבל על ידי עקרונות-על. עקרונות על, שהוא עצמו אגב, מחוייב להם, מכוח מעשיו שלו לא פעם. הוא (המחוקק) הגביל עצמו בכלל למעשה, לא לחוקק חקיקות, שסותרות את עקרונותיו שלו. אז מאיפה תבוא ביקורת שיפוטית על כך ? נניח כך:

המחוקק מחוקק, שכל שוטר, יכול לפרוץ לכל בית, בלי חשד מבוסס. בלי צו שופט, ושייחרב העולם. אז רגע אחד, המחוקק לא יכול לעשות כדבר הזה. המהפיכה השיפוטית סו קולד, אין לה קשר לכך. שהרי, גם לפניה, המחוקק לא יכול היה לחוקק חוק כזה. ואם היה מחוקק, בג"צ הייתה לו סמכות טבועה, לבטל חקיקה כזו. מדוע:

מכיוון שזה סותר עקרונות יסוד. אחד מעקרונות היסוד במערכת המשפטית שלנו, הינה זו, שאדם הוא חופשי. המצב המחדלי שלו שהוא חופשי. חופשי מפני שרירותיות לב של הממשל. חופשי ב-ד' אמותיו. בביתו מבצרו. אין להיכנס אליו, אלא, ברשותו שלו, או בצו של שופט, או מצב של נניח עבירה קשה מתהווה. שופט שבדק שאכן, זה ראוי. מחוייב. מידתי. בשביל לשמור למשל על שלום הציבור. להעמיד לדין עבריינים, ועל סמך חשד סביר ומבוסס. ואם לאיו, הוא קודם כל חופשי אדם. הנה:

חוק הגנת הפרטיות. חוקק לפני חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (ב-1981 חוקק חוק הגנת הפרטיות). והסעיף המרכזי בו למעשה, קובע כלל, נצטט:

לא יפגע אדם בפרטיות של זולתו ללא הסכמתו

אז זה הכלל. ולכלל הזה, יש רק חריגים מסתברים וראויים. הכלל הזה קובע, שאדם זכאי לפרטיות בחיו. ואי אפשר לפגוע בפרטיותו, ללא הסכמתו. אז עם הכנסת, הייתה מחוקקת חוק דרקוני כזה כפי לעי"ל עם פריצת שוטרים לבתים, היא הייתה סותרת עצמה למעשה. ומי יבקר זאת ? בג"צ. זה בית המשפט העליון החוקתי של מדינת ישראל. שם יושבים השופטים המקצועיים, והמנוסים ביותר. בית המחוקקים נזכיר:

מורכב מהדיוטות. תלמידי חכמים. עיתונאים. מלצרים. שדרני רדיו. כלכלנים. לא אנשי משפט מקצועיים.

אז הנה לנו. פה אומרים וכותבים לנו, ערב רב של כסילים:

השופטים פה לא יקבעו לנו כלום. הם לא נבחרו על ידי העם. העם בוחר בממשלה. והממשלה קובעת מעשיה על פי רצון העם שבחר בה. מציגים זאת, כאליטה שמאלנית, חונטה צבאית. מצב שערורייתי, שבעליל לא תואם שום תפיסה דמוקרטית מקובלת. אבל:

הנה לנו, בארה"ב. ארץ החופש. ביידן נבחר. כחוק. על ידי העם. יש לו תוכנית. אבל, סותרת החוק. סותרת עקרונות חוקתיים. הקונגרס לא אישר דבר כזה בחוק. לא הסמיך בחוק הנשיא ביידן לדבר כזה. השופט שביטל התוכנית, לא נבחר על ידי העם. והנה, ביטל אותה כעפרא דערא. כעפר הארץ איין אותה.

אל תתרשמו מדברי ההבל שאתם קוראים בקרים וערבים, במקומות ממש לא נכונים. מאנשים לא נכונים. קחו הכל לא עם קורט מלח, אלא, עם הזלפה של צ'ילי חריף אש לעיניים אשכרה. אם לא, תזרקו המנה. לפח, וחסל!