Photo by lil artsy: pexels.com

כבר תיארנו בעבר פה בבלוג, כמה מסובך טראמפ בהליכים משפטיים אינספור ממש. מן החקירה של המתקפה של אוהדיו על גבעת הקפיטול ב- 6 לינואר. דרך העלמת מס במדינת ניו יורק. כמובן תהליך הדחה בעבר ועוד.

ספירה נוספת, הינה הספירה של תביעות בגין תקיפות מיניות וכדומה.

לפנינו כתב תביעה של א. ג'ין קרול, עיתונאית ידועה בארה"ב. היא טוענת כך:

ב- 1995-1996 היא פגשה את טראמפ לפתע,בחנות יוקרה בניו יורק (שדרה חמישית ,ברגדוף גודמן) הוא הציע לה, לייעץ לו בקשר לקניית מתנה לבחורה מסויימת. בעודם בוחנים המוצרים ומפטפטים, הם נכנסו למדוד משהו בחדר ההלבשה ( שניהם). כאן הוא תקף אותה מינית. לטענתה ממש ביצע חדירה. היא התנגדה למן ההתחלה, הדפה אותו איכשהוא, וברחה.

הוא מכחיש מכל וכל. הוא בכלל טוען, שהוא לא מכיר אותה כלל. לא יודע מי היא בכלל. תוהה כיצד אין שום תצלום ממצלמות האבטחה בחנות בה הם שהו. הוא טוען שכמו נשים רבות, מנסות על התחת שלו, להתפרסם מכתיבת ספרים נפסדים ושקריים (היא פרסמה ספר לבסוף על כך). כמובן שהוא מאשים את המפלגה הדמוקרטית ברצח אופי פוליטי כמובן ועוד.

נצטט אותו, למשל, את הפוסט שלו במדיה החברתית שלו:

סיפור בדים נכלולי לגמרי הוא טוען. לא מכיר האישה הזו כלל. אין לי מושג קלוש מי היא בכלל. היא בכלל לא הטיפוס שלי כלל. אין לה אפילו מושג, באיזה יום, חודש, שבוע כל זה קרה. כי זה פשוט לא קרה. לכן היא לא יודעת אפילו לתת פרטים בסיסיים. הכל לצורך קידום ספר נפסד. זה כל הסיפור.

מנגד, יש כמה אלמנטים שמעידים על אמינות הסיפור:

היא התקשרה לקולגה וידיד משהו, בשם מרטין, נסערת כולה, ממש עם היציאה שלה לרחוב אחרי האירוע. הוא מאשר זאת. ייעץ לה לשתוק. טראמפ יהרוג ויקבור אותה לטענתו וטענתה.

התיאור שלה, לא לגמרי חד מימדי. יש בו אלמנט של הודאה או רגשי אשמה די נפוצים במקרים כאלו. האשמה עצמית, למה נכנסה איתו לחדר ההלבשה? שאולי היא בכלל גם אשמה בסיפור כפי שהרגישה למן ההתחלה וכדומה. נצטט למשל:

היא חיכתה למעשה עשרים שנה. ייעצה כל פרק הזמן הזה לכל מיני נשים שחוו תקיפות מיניות בעבודה וכדומה. אבל, שתקה לגמרי לגבי הסיפור שלה האישי עם טראמפ. היא פחדה מאוד. שהוא יקבור אותה פשוט. יקבור אותה, את המוניטין שלה, הקריירה שלה העיתונאית וכדומה. הייתה מיוסרת לטענתה כל הזמן הזה. מענין לציין שהיא טוענת, שהחינוך שלה למעשה, היה סיזיפי. לא קרה כלום. היא אישה חזקה. קרייריסטית. צריכה להתגבר על זה. להמשיך הלאה פשוט. נצטט:

אז מה גרם לה לצאת בסיפור אחרי 20 שנה:

גם כן מוסיף קצת אמינות לסיפור שלה. פשוט, תנועת "מי טו" והסיפור של אפשטיין והנערות פדופיליה או מעין. ההתייחסות היותר רצינית של החברה האמריקנית, לנשים קורבנות עבירות מין, עודדו אותה לצאת בסיפור. אמא הייתה על ערש דויי גם. לא רצתה להכאיב לה. ועוד: היו לה מעין רגשות אשמה, כיצד זה היא מייעצת לנשים, כיצד להתגבר על המצב של היותן קורבנות מין, בעוד היא עצמה, מתנהגת בצורה כה נפסדת.

לקורא המצוי, זה נשמע קצת מטורף. לא מובן. גרסאות לגמרי מנוגדות ממש בקונפיגורציה העובדתית הבסיסית ממש. ובכלל, למה 20 שנה חיכתה. צריך לציין:

בלי קשר ושיפוט עכשיו בקייס הספציפי הזה, זוהי תופעה מצויה מאוד, בארץ ובעולם. בתי משפט פה למשל, הכירו בשתיקה של קורבנות מין, כתופעה מצויה, שלאיו דווקא משליכה על אי אמינות הגרסה. יש רגשות אשמה קשים. פחד להיפתח ולספר. פחד מן השחזור. שוק. הלם. בריחה. הכחשה וכדומה. בתי משפט הכירו במלוא הרצינות בתופעת ההכחשה, ולוקחים אותה בהחלט בחשבון בניתוח הראייתי.

אז התביעה לפנינו, פיצויים בכסף. פיצויים עונשיים ( פיצויים מוגברים, על כוונת זדון וכדומה). עצם ההכחשה של טראמפ וההכפשות עליה, גרמו לה נזק נפשי. נזק מוניטיני (מוניטין) וכדומה על פי כתב התביעה.

טוב, ניתן לו צ'אנס הוגן להתגונן. נעקוב אחרי כתב ההגנה. פסק הדין כמובן וכו….

על הנושא בכללותו, שהוא מאוד מאוד מורכב וכואב, נעלה הרבה מאוד פוסטים מאורגנים בהמשך. כרגע, נחכה בסבלנות.