Photo by Jan-Rune Smenes Reite/ Pexels.com

אז בפוסט הקודם: כריש עליך נסראללה, דנו בהסכם עצמו ( ההסכם הבינלאומי בין ישראל ללבנון כאמור, התוחם הגבול הימי הצפוני, ומסדיר ככה בגדול, את החלוקה העסקית בקשר לפעילות הכלכלית והקידוחית העתידית ממאגר כריש).

אז הרבה טענות עלו כנגד ההסכם הזה. ובתגובות שם בפוסט הקודם, גרסתי שיש לחכות לבג"צ, ולראות אם אכן משפטית, הדבר חוקי, חוקתי, ומבוסס מבחינה בטחונית ועובדתית.

אז הנה הבג"צ לפנינו. כל שלשת שופטי ההרכב, בפה אחד קבעו חד משמעית: ההסכם חוקי, חוקתי, ואין שום בעיה איתו. בכך נדון פה כמובן.

ותחילה, כהרגלנו בקודש, כותרי הייחוס של פסק הדין כאמור:

אז העותרים הרבים והממורמרים, העלו שלש טענות, שהן בבחינת נקודות המחלוקת בסיפור הזה:

תחילה, ההסכם הזה, הוא ויתור על שטח ריבוני של מדינת ישראל. לכן, על פי חוק יסוד: משאל עם, צריך היה להביא את העסק למשאל עם, או לחילופין כפי בחוק היסוד, אישור של 80 חברי כנסת.

ועוד: האם ההסכם עצמו, בלי קשר לחוק יסוד: משאל עם, צריך היה להיות מאושר בכנסת.

ולבסוף: האם הממשלה שחתמה ואישרה ההסכם, בהיותה ממשלת מעבר, יכלה בכלל לעשות כדבר הזה, ולכבול ידיה של הממשלה הבאה, בעודה נניח כממשלת מעבר, בדפיציט דמוקרטי נקרא לזה. שהרי, הממשלה הזו, לא נהנתה מאמון העם במלואו כמובן.

אז, השופטים, באחידות דיעים, דחו את כל טענות העותרים כאמור, וגרסו, שהממשלה הזו, גם כממשלת מעבר, הייתה יכולה לחתום ולאשר ההסכם הזה, בלי אישור הכנסת, בלי משאל עם וכדומה.

כמובן, שלא נוכל להיכנס בפירוט רב, לכל שלל הטיעונים והנימוקים ונימוקי הנגד בסיפור הזה. לא פשוט כלל וכלל, לא נוכל לגמור פה.

אבל, לגבי הטענה בדבר החובה לקיים משאל עם הואיל ומדובר על ויתור על שטח ריבוני במלוא מובן המילה, נצטט השופט המוביל (רק בנקודה זו לענין פסק הדין הזה) ע.פוגלמן:

עד כאן הציטוט כאמור:

לשאלה או המחלוקת, בדבר אישור ההסכם, על ידי ממשלת מעבר, שהיא בדפיציט (גירעון בוא נגיד) דמוקרטי כאמור, גם כאן כאמור, השופטים אישרו הדבר. חשוב להדגיש, כפי שצוטטתי בפוסט הקודם: מדובר היה על שיקול בטחוני, דחוף, ומכריע. שיקולים בטחוניים חסויים. גרסתי, שעלינו להמתין לשופטי בג"צ, על מנת להיות משוכנעים, שזוהי לא חארטה אלקטורלית, במסווה בטחוני. ואכן, השופטים, עיינו בחומר חסוי. חומר חסוי בטחוני, והגיעו למסקנה כולם, שכך הדבר אכן. הדחיפות הבטחונית. חלון ההזדמנויות שנוצר, קריטי מאוד, ומצדיק את אישור ההסכם כאמור, למרות היותו, הסכם של ממשלת מעבר. נצטט השופטת המובילה לענין זה שבמחלוקת, הנשיאה א.חיות:

עד כאן הציטוט לגבי נקודת המחלוקת השניה.

ונעבור לשלישית: כאן כאמור, נקודת המחלוקת, האם היה צריך להביא אישור ההסכם לכנסת. השופט המוביל לנקודה זו, היה השופט נ.סולברג. הוא גרס, שאין ספק, שהממשלה נהגה כדין, ולא הייתה חייבת כלל להביא אישור ההסכם לכנסת. נצטט:

ועוד ממשיך הוא ומסכם:

עד כאן:

ואיך לא ? פינת הגיחוך:

יש לנו פה בהרכב שופט בימין המובהק כפי שתיארנו לא פעם. נ.סולברג. מתנחל אשכרה. מליבת הציונות הדתית. הימין זעק בכל פה. מעשה נבלה של ממש נעשה פה עם ההסכם הזה. והנה לנו, הוא באחידות דיעים, צוטטנו אותו, הממשלה פעלה פה, ללא שום דופי. היה לנו גם את השופט מינץ בסיפור. הוא לא בהרכב רסמי. אבל, הוא גם מתנחל, שדחה באופן נפרד בקשה לצו ביניים של העותרים בקשר להסכם הזה.

שוב ושוב, לא נילאה מלהוכיח, שהזהות המקצועית של השופטים, מאפילה כמעט לחלוטין, על הזהות האישית, האידיאולוגית פוליטית. רק חמור גרם של ממש, לא יראה במו עיניו, שוב ושוב הדבר וישתכנע לחלוטין.

עוד הערה קטנה:

בעוד הימין זועק ותובע את עלבון העם עלק, עלבון הריבון הטבעי בקשר להסכם זה, ומכלול מעשים אחרים של המרכז שמאל. הרי, הוא (הימין) היה בשלטון במשך שנים רבות. אחד הגורמים לבוקה ומבולקה הנוראית הזו, זה העדר חקיקה בקשר לאישור הסכמים בינלאומיים על ידי הכנסת. ברוב מדינות העולם, יש הסדר חוקתי ברור ומקיף, שהסכמים בינלאומיים, מאושרים בפרלמנט. פה הימין לא עשה כלום. ריבונות עלק. עממיים עלק. איפה היו כל השנים הללו ?אריה אלדד דאז, מן הימין, חבר כנסת הגון לכל הדיעות, ניסה לקדם הצעת חוק. עד היום כלום. מה כן חוקקו ? נחסוך הפארסות המטורפות פה.

נראה עכשיו, אם אכן יעשו מעשה.

נתניהו אגב, טוען שיבטל ההסכם. לא מחייב אותו הוא טוען. נראה מה יעשה ואיך יעשה. זה דבר סבוך מאוד לעשות. נראה באם יעמוד במילתו. זה לא יהיה פשוט כלל וכלל כדבר הזה לעשות.

נ.ב: רק לא ציינתי פרט טכני כלשהוא: הפסק דין הזה לעי"ל, הוא בבחינת מתן נימוקים, לפסק הדין הטכני יותר, זה הקודם, שדחה העתירות, אבל, בלי נימוקים.