Dominic Ongwen/ International criminal court in Hague

אז של מי התמונה הניבטת לפנינו לעי"ל ? של ילד, או אדם בוגר ? תלוי את מי שואלים.

לפנינו, פסק הדין בערעור של דומיניק אונגוואן בבית הדין הבינלאומי הפלילי בהאג.

מי הוא היה ? מה הקייס בדיוק ? קייס חדשני יחסית, ומענין מאוד:

קצת רקע דברים עובדתי וכללי:

דומיניק היה מפקד בכיר בארגון מורדים בצפון אוגנדה. ארגון מורדים הנקרא: LRA ( ראשי התיבות של: Lord's Resistance Army). הוא נחטף בהיותו בן 9 בלבד על ידי כוחות המורדים, גויס לצבא המורדים, ומאז עשה שם חייל, התקדם במעלה הדרגות, עד לתפקיד של: מפקד בטליון ובריגדה. הוא הואשם והורשע בהאג, ב- 61 סעיפים של פשעי מלחמה, ופשעים נגד האנושות: ביזה, אונס, היריון כפוי, נישואין כפויים, פגיעה והרג אזרחים בלתי מעורבים, גיוס ילדים מתחת לגיל 15 ועוד. התקופה בה עסקינן הינה, בין 2002-2005 בגדול.

אז מה כל כך חדשני יחסית בקייס הזה:

אם כך, ברור כשמש:

הוא נחטף בגיל 9. כל ההתפתחות שלו לחלוטין לא נורמלית ומעוותת. השיפוט שלו בעייתי. הוא נחטף מן הסביבה הטבעית שלו. מאז, הוא יודע רק מלחמה, אכזריות. אונס. ביזה וכדומה. זה כל עולמו.

האם לאדם כזה, יש אחריות פלילית על מעשיו ? האם נסיבות חיים כל כך מדהימות, פוטרות אדם מאחריות פלילית ?

זוהי אחת השאלות המרכזיות שניצבו בפני השופטים. לא ניכנס פה לסיבוכים פסיכים לגמרי כמובן. רק פילוסופית נדון בסוגיה הזו של אחריות פלילית, לנוכח נסיבות כאלו.

השופטים בערכאת הערעור, דחו מכל וכל כל טענות ההגנה בקשר לאי אחריות פלילית (גם האחרות אגב). ואושרה ההרשעה, וגזר דין של 25 שנים בכלא ככה בגדול מאוד.

למה זה ? בחוק ומשפט יש לנו בעיה רצינית:

היותו של אדם קורבן, לא מעלה ומורידה לענין האחריות הפלילית. נמחיש עם אנלוגיה רזה. אנלוגיה שמתארת מציאות ממש מצויה. בבית המשפט, ומחוצה לו כמובן:

נניח אישה מוכה, כפי הטרמינולוגיה הידועה והמצויה. בעלה מפליא בה את מכותיו על כל דבר כמעט. היא סובלת בשקט. שנים אפילו. תופעה מצויה. סובלת ונשארת איתו. עד שיום אחד, עולה לה החלסטרה לראש. לא יכולה יותר לסבול. בעודו עסוק בשלו, הוא עם הגב אליה. לקחה סכין מטבח, התגנבה מאחוריו חרש חרישי. וקרעה אותו לגזרים.

האם עצם היותה קורבן למעשים אכזריים ומתמשכים, יועילו לה לפטור אותה מאחריות פלילית ? ממש לא ! אולי בגזר הדין. לא בהרשעה גופא. למה זה ?

בגדול מאוד, יש לנו שני ווקטורים שפוטרים אדם מאחריות פלילית (מעבר לקטינות):

כורח וצורך. האדם שפוי, אבל, פעל תחת כורח וצורך, נניח הגנה עצמית, בשל סכנה לחיו או בריאותו, הוא נאלץ להתגונן ולעבור עבירה פלילית בשל כך.

הווקטור השני: אי שפיות ככה בגדול מאוד.

אלא מאי:

הגנת הצורך והכורח, צריכה להיות לא מצב שאדם נכנס אליו ומראש. אלא, מצב מיידי. מתהווה. שנכפה עליו. מאולתר הדבר. לא יכול היה להימנע ממנו. או אז, על מנת להציל נפשו או גופו או בריאותו, הוא בעל כורחו עבר עבירה פלילית.

האם זה הקייס של דומיניק ? ממש לא טענו השופטים. הכל התנהל ככה בשגרה ועל מי מנוחות הם טענו. כהמחשה, הם הביאו העובדה הפשוטה, שהוא יכול היה לברוח נניח כפי אחרים. אבל, במקום לברוח, הוא עלה בסולם הדרגות, עד היותו מפקד בטליון ובריגדה. איך בדיוק כורח וצורך לשיטתם ?

אז מה בדבר אי שפיות ? הרי מה:

כל השיפוט שלו מעוות לגמרי. מגיל 9 הוא יודע רק חרב ומלחמה. אונס. ביזה. הרג. פציעות. קרבות מרים. הוא גם היה ילד. ילדים מוטים מאוד להיות מושפעים ממבוגרים בסביבתם. מבוגרים אחראים עליהם. מוטים לשטיפות מוח בקלות. הנה, נצטט את עורכי הדין שלו ( מן התקציר של פסק הדין למעשה):

כלומר, אם השופטים היו לוקחים בחשבון נכונה טוענים עורכי הדין , את החטיפה, הילדות וההתפתחות המעוותים, האינדוקטריניזציה המטורפת ממנה סבל, ההשפעה של כל זה על חופש הבחירה שלו, ועל המצב הנפשי שלו, אז, הייתה לו הרי הגנה בפלילים. למעשה הם גרסו שהיה צריך להיות מזוכה בכלל.

לא עוזר. אי שפיות לא רלבנטית. פה בארץ אגב, וגם באמנת רומא והאג, די מקביל וזהה:

על מנת שתחול הגנת אי שפיות, צריך שלאדם תהא חוסר שליטה על מעשיו. חוסר היכולת להבחין בין טוב ורע. חוסר יכולת להימנע מן המעשה. כאילו, צריך למשל לדמיין, שאדם יש בו עוד ישות. ישות פנימית ששולטת בו. היא עצמה אוטונומית, אוטומטית, וכופה עליו עשייה של מעשים פליליים. נניח, אדם שומע קולות פנימיים. הזיות שמיעה. בלתי נשלטים. והם גורמים לו ככה בגדול, דחפים בלתי נשלטים, עד כדי מעשים פליליים. אבל, מומחה יעיד: הדחף בלתי נשלט למשל. ישות אחרת השתלטה על האדם המבצע העבירה.

האם זה הקייס של דומיניק ? ממש לא גורסים השופטים. הוא היה יציב. רגיל. לא עמד בשום מצב של אי שפיות. שום מצב של חוסר יכולת לשלוט על מעשיו. למשל:

לא פעם, הוא איתגר את מפקדו הכריזמטי (גו'זף קוני). הוא לא היה תחת מצב, של העדר שליטה. כלל וכלל לא. הקונטקסט האישיות תרבותי, מעוות אולי. אבל, לא עד כדי אי שפיות קלינית. פסיכוטי הוא לא היה. הילדות שלו, לא רלבנטית ממש מבחינת השופטים. לא הילדות. לא ההתפתחות.

לא אומר. אפשר היה למצוא זויות משפטיות פה. קייס לא פשוט ודי חדשני. אבל, זו כבר ליגה אחרת לגמרי. לא היה לו ממש סיכוי.

אז אם נחזור לגיבורה הרזה שלנו לעי"ל:

אזי, היא לא עמדה מיידית במצב של סכנת חיים וכורח וצורך מידיים. היא הכניסה עצמה למצב. בעלה המכה, היה עם הגב אליה. היא תכננה להיכנס למצב. גם לא אי שפיות. היא שלטה באישיותה ובמעשיה. לא מישהו אחר. היה לה היכולת והשיפוט, להימנע אם לאיו מן המעשה. היא זוכרת היטב האירוע. לוקחת אחריות. מודה בו. משחזרת אותו. ואפילו גורסת:

מגיע לו. הוא קיבל את שלו המניאק.

כאשר זה כך. אין סיכוי למעשה להימנעות מהרשעה. להגנה בפלילים. בגזר הדין, יתחשבו בה. לא יותר. כך הדברים.