פקודת הפרשנות (נוסח חדש) ( נזכיר: "פקודה" משמע, חוק מימי המנדט הבריטי) הינה פקודה אשר נועדה בין היתר, לפרש מינוחים ומושגים בחוק ומשפט.

בסעיף 1 לפקודה כאמור, יש לנו פרשנות של מושגים שונים. ונצטט הפרשנות למונח "אדם" (אחרי הקדמה קלה בסעיף כאמור, לגבי תכלית הפקודה) הנה משמעות המונח "אדם":

פירושם של מונחים רווחים

1[1]. בפקודה זו, ובכל חיקוק שהוא בר-תוקף כיום, ובכל חיקוק שיינתן מכאן ואילך, יתפרשו כל מלה וניב שבסעיף זה כאמור בצדם להלן:

"אדם"- לרבות חברה או התאחדות או חבר בני אדם, בין שהם מואגדים ובין שאינם מואגדים:

כלומר, אדם, גם יכול במשמע: חברה, או תאגיד נניח. הלקח מאוד אכזרי: 

אין משמעות בהכרח רגילה למונחים משפטיים. המינוח היום יומי, לא יכול לעזור לנו תמיד. בדרך כלל, בכלל לא יעזור לנו. צריך בקיאות איומה, בשביל להבין את המינוחים והקודים המשפטיים. הדיוטות או נושאי משרה ציבוריים, לא יכולים להשיג בדבר. עצירה מלאה!! 

בימים אלו, דעת הקהל בישראל, כמרקחה על נושא היועמ"ש ותפקידיו וכדומה. הבלות הרוח, בלתי נתפסת. למשל: שמשרת יועץ משפטי במשרד ממשלתי או בכלל לממשלה, הינה משרת אמון. או שבכלל, תפקיד היועמ"ש כשמו כן הוא: לייעץ. לא לקבוע. הוא עלק, רק נותן ייעוץ. משל מעצב פנים או שיפוצניק. 

אלו דברים מטורפים לגמרי. 

יועמ"ש אינו יועץ. הוא קובע. אלא מאי: 

הוא לא קובע מדיניות. המדיניות נקבעת על ידי הממשלה או השר וכדומה. מה שהוא קובע, אם המדיניות הינה חוקית, אם לאיו. ואם היא חוקית אם לאיו, הוא קובע, הוא לא מייעץ. במשטר בו שורר שלטון החוק, לא מיישמים מדיניות שהיא לא חוקית. ואם המדיניות היא חוקית אם לאיו, קובע יועץ משפטי. קובע אדם מוסמך בחוק ומשפט. לא קובע זאת, מי שהורה המדיניות עצמה. 

נצטט את בית המשפט העליון בהקשר זה (בג"ץ 4646/08 לביא נ' ראש הממשלה) כך:

במילוי תפקידיו השונים, אמון היועץ המשפטי לממשלה על שמירת האינטרס הציבורי ואכיפת החוק, וכן על קידום שלטון החוק וערכי היסוד של החברה. העמדה שהתקבלה בפסיקתו של בית משפט זה הינה כי מבחינה מוסדית, חוות-דעתו של היועץ המשפטי לממשלה בסוגיות משפטיות, מחייבת את הממשלה ורשויותיה כל עוד בית המשפט לא פסק אחרת. "

עיננו הקוראות: "מחייבת את הממשלה ורשויותיה כל עוד בית המשפט לא פסק אחרת". עצירה מלאה !! משמע, הוא לא יועץ. הוא קובע. לא מדיניות שוב, אלא, באם המדיניות או מעשה כלשהוא, הוא חוקי אם לאיו. זוהי משמעות שלטון החוק. ממש כפי שמדיניות יכולה לייצר ולהגות פרוייקטים בתחומים שונים, אבל, כלכלן, יפסול תוכניות, בגלל שההסתברות הכלכלית הינה חסרת ריווחיות נניח. כלומר, הכלכלן לא יהגה המדיניות, אבל, יפסול או יעצב אותה מחדש, בגלל שיקולים כלכליים. כך משפטן או יועץ משפטי. הוא משאיר המדיניות לממשלה ושריה, אבל, מבקר אותה משפטית וקובע, אם היא חוקית אם לאיו.

כהמחשה:

ניקח את בג"צ העוני בזמנו. הממשלה תכננה קיצוץ בקצבאות הכנסה. זוהי המדיניות הכלכלית שלה. לתמרץ אנשים לצאת לעבודה. לא להסתמך על קצבאות וכדומה. עתרו לבג"צ. זעקות שבר מלאו הארץ. אבל בג"צ דחה העתירות וקבע שזוהי מדיניות חוקית. הוא לא התערב כמובן ביעילות הכלכלית שלה אם לאיו. אלא, רק קבע, שבאספקט החוקי, היא בסיידר התוכנית.

שוב נצטט מבג"צ אחר ( בג"צ 3301/15 ח"כ זהבה גלאון ואח' נ' פורום קהלת):

סמכויות היועץ המשפטי לממשלה בכלל הן נושא מוכר, המצוי על סדר-היום לא אחת, במערכת המשפטית והציבורית בישראל, ולא זה המקום להאריך בעניין זה, על פי פסיקתו של בית משפט זה, נבחרי ציבור או עובדי ציבור, "בהפעילם את סמכויותיהם, עליהם לקיים את חוות הדעת המשפטיות של היועץ המשפטי לממשלה ונציגיו" (בג"צ 210/13 אבן אור נ' היועץ המשפטי לממשלה (2014); בג"ץ 6017/10 אדם טבע ודין נ. שר התשתיות הלאומיות (2012), פסקה ז'; דו"ח הועדה הציבורית לבחינת דרכי המינוי של היועץ המשפטי לממשלה ונושאים הקשורים לכהונתו ("ועדת שמגר" תשנ"ט-1998); הממשלה רשמה לפניה את הדו"ח בהחלטה מ-20.8.00: דינה זילבר, בשם החוק (תשע"ג – 2012); יחיאל גוטמן, טלטלה בשב"כ, היועץ המשפטי נגד הממשלה מפרשת טוביאנסקי עד פרשת קו 300 (1995); אליקים רובינשטיין, "ייעוץ משפטי לממשלה ואכיפת החוק – מטלות ומורכבות במדינה יהודית, דמוקרטית ומקוטבת" מחקרי משפט י"ז, 7 (תשס"ב-2001) וכן ספרי נתיבי ממשל ומשפט (תשס"ג – 2003), 41; פרופ' זאב סגל, "משרתם של ארבעה אדונים", הארץ 11.8.08; ד"ר עידו באום, "שומרי הסף של שלטון החוק" The Marker 16.7.09; וד"ר אביעד בקשי, הייעוץ המשפטי והממשלה, ניתוח והמלצות (תשע"ד-2014).

יח. אין סתירה אמיתית ומהותית בין סמכות הממשלה לקבוע מדיניות לבין תפקיד הייעוץ המשפטי במישור המשפטי. לעניין תפקיד הממשל למשול ראו דברי חברי השופט נ' סולברג ברשימתו "שמרו משפט ועשו צדקה", דין ודברים ח(1) (תשע"ד-2014), 13, 12, בקשר ל"דילוג מן הרשות המנהלית הישר אל בית המשפט", אשר:

"…גורע מן השיח המפרה שבין האזרח לבין הרשות. הכדור עובר לשדה המשפטי במקום לשטח המקצועי. עורך הדין של המדינה תופס את מקומו של הפקיד המקצועי בטרם עת, וזאת שלא בטובת העניין. עלינו לזכור ולהזכיר כי המשפטן הוא שחקן המשנה, והשחקן המרכזי הוא הפקיד המקצועי הנוגע בדבר".

אך אין באמירות נכוחות אלה כדי להתיר לפקיד המקצועי, או לפוליטיקאי הנבחר, לפעול שלא כדין, כמובן, וכאן תפקידו של הייעוץ המשפטי. אכן, סמכויות היועץ המשפטי אינן מוגדרות באופן מרוכז והן מפוזרות על פני מאות חוקים ופסקי דין; אך עיקרן בהקשר דנא ברור, ואין בעתירה זו כדי לשנות מהן, קרי, חיווי דעה לממשלה באשר לדין, ודעה זו מחייבת את הממשלה כפירוש מוסמך של הדין בכפוף לבית המשפט (ראו דו"ח ועדת שמגר, עמ' 44, הממשיך את דו"ח ועדת אגרנט משנת 1962). נאמר שם, כי "לגבי רשויות השלטון המשניות שהן חלק מן הרשות המבצעת, ייעוץ וחוות דעתו של היועץ המשפטי הם הקובעים והמכריעים… לגבי הממשלה צוין בדו"ח ועדת אגרנט, כי בדרך כלל מחייב הסדר הטוב במדינה שהממשלה תתייחס לחוות הדעת המשפטית של היועץ המשפטי כאל חוות דעת המשקפת את החוק הקיים. עם זאת, רשאית הממשלה, תוך צאתה מן ההנחה האמורה, להחליט כיצד עליה לפעול במקרה המתאים לפי שיקול דעתה שלה". דיואות רבים נשפכו על כל אלה, אך המסורת ברורה, ומצאה תימוכין בפסיקה.

עיננו הקוראות: "אך אין באמירות נכוחות אלה כדי להתיר לפקיד המקצועי, או לפוליטיקאי הנבחר, לפעול שלא כדין, כמובן, וכאן תפקידו של הייעוץ המשפטי".

במובן הזה, הוא לא מייעץ. הוא קובע. קובע עד אשר בית המשפט נכנס בנעליו. כלומר, שעד שבית משפט נכנס בנעליו, אז הוא מתפקד כמעין בית משפט. ובית משפט, קובע. קובע סופית. רק, שהוא לא קובע מדיניות כאמור, אלא: האם המדיניות חוקית, אם לאיו.

ממש מן התנור, יצא לנו פסק דין חדש בבית המשפט העליון של אוהיו. (אפשר כאן כתבה בג'וריסט) פסק דין מאוד חשוב. פסק דין שקובע, שהפרשנות של החוק, היא בלעדית לבית המשפט. והיא בלעדית לבית המשפט, בין היתר, בגלל שמייסדי החוקה האמריקנית, קבעו, שאדם לא יכול להיות שופט של עצמו. בתי המשפט הם קבעו, הם הפרשנים הנכונים והמוסמכים של החוק. לכן, בית משפט, לא חייב כלל לקבל את הפרשנות של הרשות המבצעת (הפרשנות לחוק) גם אם הפרשנות היא סבירה ככה בגדול בכללי. נצטט:

בית משפט צריך להכריע באובייקטיביות ובצדק בין שני צדדים, והכל על סמך החוק הרי. אבל, אם בית משפט מכבד, ומראש, את פרשנות החוק של הרשות המבצעת, אזי: הוא לא בורר הוגן ואובייקטיבי. על כך: הוא זה המוסמך לפרש החוק. המוסמך האולטימטיבי, לא הרשות המבצעת. זה במדינת אוהיו נזכיר. לא כאן. מדינה אדומה. רפובליקנית. לשיטת הרבה מפגרים פה, אנו במדינה בה שולטת דיקטטורת בג"צ ויועצים משפטיים, ויסודה בשליטה דיקטטורית של אליטה שמאלנית.

כך הדבר. ולא אחרת.