אז לפנינו פסק דין אמריקאי מענין וחשוב. פסק הדין של בית משפט פדרלי מחוזי (צפון קליפורניה). יש עם הסעודים סאגות מתמשכות של טענות רדיפה כלפי עיתונאים ומבקרי המשטר וכדומה ( ראה למשל פוסט קודם: חסינות ? מניפולציה ? ). פה עסקינן גם בעיתונאי, שטוען לקנוניה של טוויטר עם בכירים בערב הסעודית ( שקנו אגב מניות בטוויטר) והם הישעו לו חשבון הטוויטר (בערבית, אחרי תרגום קלוקל ומניפולטיבי לטענתו של חומרים שפרסם, ובגין פרסום זה, הושעה החשבון) גרמו לו נזקים כלכליים, מוניטיניים (מוניטין) פגיעה קשה בפרטיות ועוד כיוצא באלה מרעין בשין, הכל בעוד הרי הוא טוען שהוכח בפועל : עובדים של טוויטר, עמדו לדין בארה"ב ב- 2019 בגין שיתוף פעולה עם בכירים בערב הסעודית. אפשר לקרוא כאן בוויקיפדיה על הסאגות האלו.

התביעה שלו נדחתה ככה בגדול (עם מתן היתר לעוד תיקונים בעניינים מסויימים, לא ניכנס לכך).

אז למה נדחתה התביעה שלו: אז ערב רב של סיבות ככה בגדול מאוד:

התיישנות. טוויטר הודיעו לו על פריצה לחשבון שלו. הוא טוען שהוא לא קיבל כלל ההודעה. אבל, בית משפט דחה זאת. אפילו קיבל הוא טוען. זה אפילו לא לעג לרש. אין ולא היה לה ערך. ההודעה לקונית. כוללנית. היא כמובן לא בישרה לו על שיתוף הפעולה הקונספירטיבי בין טוויטר לבין בכירים במימשל ערב הסעודית. שת"פ כנגדו הרי. נצטט אותו:

אז שוב: הוא טוען שהוא כלל לא קיבל הודעה (החשבון הושעה ב- 2018 אגב). ואפילו קיבל, מה היא כללה ? שהסעודים בתמונה ? אז הוא לא יכול היה לדעת פרטים חיוניים על המעשים שנעשו לו. ואם כך, מירוץ ההתיישנות לא יכול היה לרוץ, מבלעדי ידיעה כזו שהוא נדרש לה על מנת לתבוע. אבל, בית משפט דחה זאת כאמור.

טוב יש פה גם סיפור של זכות עמידה. הסברנו בעבר, זכות עמידה משמעה, שמי שתובע או עותר, עומד בתנאי סף מסויימים, פרוצדורליים בעיקרון, והם מאפשרים לו לתבוע או להיכנס למעשה, בשערי בית המשפט. אבל, גם מחמת זכות עמידה תביעתו נדחית ( ולמעשה תביעתה של טוויטר למחיקה או דחיה על הסף של התביעה, מתקבלת). לא נוכל להיכנס לערב רב של סיבוכים. אבל, טוויטר טענו שממילא הוא פרסם פרטים אישיים בעצם קיומו של חשבון הטוויטר. הוא טען לאחריות שילוחית של טוויטר ( משמע, נניח במקרה הזה, אחריות של מעסיק שאחראי על עובדים שלו. אחראי נניח כשולח שלהם). אבל, בעיקר נדחתה זכות העמידה, בגלל שהוא לא יכול היה להצביע על הקשר הסיבתי, בין מעשי טוויטר, לבין הנזקים שנגרמו לו. שהרי, הייתה פה פריצה. וגם השעיה. וצריך להוכיח קשר סיבתי בין שניהם נניח. אבל, אין קשר סיבתי על פניו ממש מבחינת השופט. השעיה לא מעידה על הפריצה מבחינה ראייתית נניח. אז למה נדחה אם הייתה הרי השעיה מכוונת וברורה של טוויטר ? כאן אנו מגיעים לחסינות Section 230 מה שנקרא בארה"ב. חסינות של ספקי תקשורת או תוכן אינטרנטיים:

הקונגרס בשנת 1995 העניק חסינות לספקי תוכן אינטרנט ורשתות חברתיות וכדומה. הכל על מנת לפתח את האינטרנט. להעצים חופש הביטוי וכדומה. כך שבגלובל, רשתות חברתיות חסינות מפני תביעה וכו… ( אם פעלו בתום לב. כאן לא פעלו בתום לב על פי התובע. אבל, תלוי באיזה סעיף בדיוק מדובר, לא נוכל להיכנס לכך כאן. סיבוך פסיכי). הם כאילו לא נחשבים מפרסמים, לגבי תוכן של צד ג', ולא נושאים באחריות וכדומה של תוכן של משתמשים וכדומה. היום אגב בארה"ב, הרבה קוראים להסרת חסינות זאת. חלק ממחלוקת עצומה בארה"ב בקשר לחופש הביטוי.

לא עזרו טענות התובע. השופט אישר גם החסינות הזו לגבי טוויטר ככה בגדול מאוד.

נראה הלאה, נעקוב ונעדכן.