אז לפנינו (באדיבות אתר Ynet) תגובת היועמשי"ת על מה שמכונה רפורמה משפטית וכדומה, אני מניח שהמוח שלכם הופצץ ללא הרף לאחרונה על כך בכלי התקשורת וכדומה.
הדו"ח עצמו מחזיק 112 עמודים, לא פשוט כלל לגמרי להבין ולקרוא הכל (אבל, יותר פשוט מפסק דין ככה בגדול). לא ניכנס להכל, אלא רק לנושא אחד, שהוא כלל לא מובן, והכי קריטי גם בסיפור, וזה: נושא ביטול עילת הסבירות.
הבעיה היא, שלפעמים סמנטיקה או מיתחם סמנטי מוכר ומצוי וידוע, חורץ גורלות שלא בצדק כלל. השופטים קוראים לזה "סבירות". אבל, לא כפי שרבים חושבים, אין עסקינן בשאלה, האם משהו הוא סביר, נורמלי, נורמטיבי, סטטיסטית כך וכו… גם לא קשור למה שנקרא בחוק ומשפט "האדם הסביר". אין לזה ממש קשר. בגלל שאין קשר, זה חרץ גורלות פשוט. והתפיסה הינה לחלוטין מוטעית. זה לא ענין יחסי כלל. לא קונטקסט תרבותי נורמטיבי וכדומה.
היועמשי"ת מציגה הדברים נכון. אין אפשרות בלי סבירות. אזרחים נפגעים ממעשי רשות שלטונית. מעשים גורפים. לא הגיוניים. לא חוקיים. מעשים שהמניע שלהם הוא פסול. מעשים שהשיקול דעת הטבוע בהם, פסול, או לא הגיוני. ומי יעזור לאזרחים במצוקה ממעשה שלטוני גורף. התזכיר המוצע (תזכיר הרפורמה כאמור) גורס בהבלות רוח מזעזעת: שהכנסת אמורה. אבל, איך הכנסת ? הכנסת, לא יכולה להוציא צו בו במקום, ולהורות לרשות שלטונית, לעשות מעשה, או להימנע מעשות מעשה שיפגע באזרחים באופן שרירותי.
על כך, התזכיר המוצע, לא מגדיר אפילו מהי סבירות. ברור, ספק רב אם מחבר התזכיר, מבין בכלל מהי סבירות. כל מה שהוא ראה לנגד עיניו, זה לשלוט. לשלוט ללא עוררין, בלי שיתקעו לו מקלות בגלגלים. אלא שיש פה בעיה:
במשטר דמוקרטי, אזרחים הם לא פיונים עלובים. הם לא דגיגים שנאכלים תדיר על ידי כרישים. הם תובעים את עלבונם. לא מוכנים להיות טרף לכרישים, בלי לתבוע עלבונם וסעדם בבית משפט. אין אפשרות כזו.
ואת זה, הכנסת לא יכולה לעשות. להוציא מיד כמו בג"צ, צו על תנאי, צו ביניים, ולהורות מיד לרשות, לחדול ממעשה, לבוא לתת הסברים על המעשה, ואם צריך, לבטל המעשה, או למנוע אותו.
אגב, הדו"ח מדגיש, שום שופט עד היום, לא לכאורה ימני, לא שמאלני לכאורה, גם לא רומנטי כפי שאוהבים להזכיר את לנדוי, לא גורס שצריך לבטל לחלוטין את עילת הסבירות. נצטט:
עד כאן: והנה כי כן, שום שופט, לא בעבר, לא כיום, לא בימין, לא בשמאל לכאורה, לא גרס, שיש לבטל כליל את עילת הסבירות כפי שהתזכיר מציע. מה פתאום לעשות דבר כזה ? אי אפשר בכלל לעשות דבר כזה. זה כמו לגרוס, שבית משפט, לא ישפוט, לא ירשיע נאשם. אין דרך.
יודגש כאן: היועמשי"ת גורסת, שאין חקיקה המסדירה ביקורת בתי המשפט על רשויות מנהליות שלטוניות. יש ויש. רק שאין קודקס אחד ויחיד ואחיד ומאוחד ( כפי בארה"ב הפדרלית למשל). יש הרבה כותרים, אשר ביחד, מגבשים את הביקורת השיפוטית ואת עילת הסבירות (על ידי היקשים כמובן). למשל:
חוק חופש המידע. חוק זה, מטיל על הרשות להפעיל שיקול דעת הוגן וסביר בגילוי מידע לאזרחים, ומורה את בית המשפט ממילא, לבקר את הרשויות הציבוריות, בקשר להפעלת שיקול הדעת. נצטט למשל מן החוק:
אז עיננו הקוראות: עתירה על החלטת הרשות הציבורית, תידון בבית משפט לענינים מינהליים. ומה יעשה בית המשפט לעניינים מינהליים במקרה ועתרו אליו: יעביר ביקורת על שיקול הדעת של הרשות הציבורית, בקשר לחשיפת מידע לאזרח. כך זה בחופש מידע, כך זה גם בתחומים אחרים. בין אם להלכה, בין אם למעשה.
טוב, לא יכולנו להסביר באופן שיטתי יותר, מהי עילת הסבירות. נעשה זאת בפוסט אחר מאורגן.
נ.ב: רק משאיר רצ"ב לינק, על מנת להמחיש קוד אחיד ושיטתי, בקשר לביקורת שיפוטית על החלטות רשות שלטונית ( סבירות כאמור). כפי שאיזכרתי, בארה"ב, יש קוד, שהוא יותר שיטתי ומאוחד. החוק נקרא:
Administrative procedure act
אפשר שם להגיע לפרק או לחלק היותר רלבנטי:
Judicial review ( משמע: ביקורת שיפוטית, ביקורת בתי משפט על רשויות ציבוריות וכו..).
כאן:
עפר הארץ 
להשאיר תגובה