• עפר הארץ

    על משפט ועל בכלל……..

    שלום רב,

    ברוכים הבאים לעפר הארץ, הבלוג של אל רום.

    נושאי הכתיבה, משתרעים מאופק לאופק. אבל, הרבה מאוד, חומרים משפטיים.

    אוטודידאקט. הכל לומד לבדי (כולל חוק ומשפט).

    בחוק ומשפט, לא האמת היא החשובה. לא האמת, וגם לא כל האמת, וגם לא רק האמת כפי שמקובל לחשוב. אלא, האמת, עד עפר דק!

    ההבדל בין האמת, לבין האמת "עד עפר דק" כפי השופטים, הרי בבחינת גיים צ'נז'ר בלתי נתפס.

    בכלל, הרבה תפיסות שגויות, הרבה מיתוסים, הרבה דיעות קדומות לגבי השפיטה ומערכת המשפט. וכאן בבלוג, ובין היתר, על כך נעמוד.

    תודה שביקרתם, תודה שהגבתם.

    לקבלת תוכן חדש ישירות לתיבת האימייל.

  • אין אפשרות בלי סבירות !

    אז לפנינו (באדיבות אתר Ynet) תגובת היועמשי"ת על מה שמכונה רפורמה משפטית וכדומה, אני מניח שהמוח שלכם הופצץ ללא הרף לאחרונה על כך בכלי התקשורת וכדומה.

    הדו"ח עצמו מחזיק 112 עמודים, לא פשוט כלל לגמרי להבין ולקרוא הכל (אבל, יותר פשוט מפסק דין ככה בגדול). לא ניכנס להכל, אלא רק לנושא אחד, שהוא כלל לא מובן, והכי קריטי גם בסיפור, וזה: נושא ביטול עילת הסבירות.

    הבעיה היא, שלפעמים סמנטיקה או מיתחם סמנטי מוכר ומצוי וידוע, חורץ גורלות שלא בצדק כלל. השופטים קוראים לזה "סבירות". אבל, לא כפי שרבים חושבים, אין עסקינן בשאלה, האם משהו הוא סביר, נורמלי, נורמטיבי, סטטיסטית כך וכו… גם לא קשור למה שנקרא בחוק ומשפט "האדם הסביר". אין לזה ממש קשר. בגלל שאין קשר, זה חרץ גורלות פשוט. והתפיסה הינה לחלוטין מוטעית. זה לא ענין יחסי כלל. לא קונטקסט תרבותי נורמטיבי וכדומה.

    היועמשי"ת מציגה הדברים נכון. אין אפשרות בלי סבירות. אזרחים נפגעים ממעשי רשות שלטונית. מעשים גורפים. לא הגיוניים. לא חוקיים. מעשים שהמניע שלהם הוא פסול. מעשים שהשיקול דעת הטבוע בהם, פסול, או לא הגיוני. ומי יעזור לאזרחים במצוקה ממעשה שלטוני גורף. התזכיר המוצע (תזכיר הרפורמה כאמור) גורס בהבלות רוח מזעזעת: שהכנסת אמורה. אבל, איך הכנסת ? הכנסת, לא יכולה להוציא צו בו במקום, ולהורות לרשות שלטונית, לעשות מעשה, או להימנע מעשות מעשה שיפגע באזרחים באופן שרירותי.

    על כך, התזכיר המוצע, לא מגדיר אפילו מהי סבירות. ברור, ספק רב אם מחבר התזכיר, מבין בכלל מהי סבירות. כל מה שהוא ראה לנגד עיניו, זה לשלוט. לשלוט ללא עוררין, בלי שיתקעו לו מקלות בגלגלים. אלא שיש פה בעיה:

    במשטר דמוקרטי, אזרחים הם לא פיונים עלובים. הם לא דגיגים שנאכלים תדיר על ידי כרישים. הם תובעים את עלבונם. לא מוכנים להיות טרף לכרישים, בלי לתבוע עלבונם וסעדם בבית משפט. אין אפשרות כזו.

    ואת זה, הכנסת לא יכולה לעשות. להוציא מיד כמו בג"צ, צו על תנאי, צו ביניים, ולהורות מיד לרשות, לחדול ממעשה, לבוא לתת הסברים על המעשה, ואם צריך, לבטל המעשה, או למנוע אותו.

    אגב, הדו"ח מדגיש, שום שופט עד היום, לא לכאורה ימני, לא שמאלני לכאורה, גם לא רומנטי כפי שאוהבים להזכיר את לנדוי, לא גורס שצריך לבטל לחלוטין את עילת הסבירות. נצטט:

    עד כאן: והנה כי כן, שום שופט, לא בעבר, לא כיום, לא בימין, לא בשמאל לכאורה, לא גרס, שיש לבטל כליל את עילת הסבירות כפי שהתזכיר מציע. מה פתאום לעשות דבר כזה ? אי אפשר בכלל לעשות דבר כזה. זה כמו לגרוס, שבית משפט, לא ישפוט, לא ירשיע נאשם. אין דרך.

    יודגש כאן: היועמשי"ת גורסת, שאין חקיקה המסדירה ביקורת בתי המשפט על רשויות מנהליות שלטוניות. יש ויש. רק שאין קודקס אחד ויחיד ואחיד ומאוחד ( כפי בארה"ב הפדרלית למשל). יש הרבה כותרים, אשר ביחד, מגבשים את הביקורת השיפוטית ואת עילת הסבירות (על ידי היקשים כמובן). למשל:

    חוק חופש המידע. חוק זה, מטיל על הרשות להפעיל שיקול דעת הוגן וסביר בגילוי מידע לאזרחים, ומורה את בית המשפט ממילא, לבקר את הרשויות הציבוריות, בקשר להפעלת שיקול הדעת. נצטט למשל מן החוק:

    אז עיננו הקוראות: עתירה על החלטת הרשות הציבורית, תידון בבית משפט לענינים מינהליים. ומה יעשה בית המשפט לעניינים מינהליים במקרה ועתרו אליו: יעביר ביקורת על שיקול הדעת של הרשות הציבורית, בקשר לחשיפת מידע לאזרח. כך זה בחופש מידע, כך זה גם בתחומים אחרים. בין אם להלכה, בין אם למעשה.

    טוב, לא יכולנו להסביר באופן שיטתי יותר, מהי עילת הסבירות. נעשה זאת בפוסט אחר מאורגן.

    נ.ב: רק משאיר רצ"ב לינק, על מנת להמחיש קוד אחיד ושיטתי, בקשר לביקורת שיפוטית על החלטות רשות שלטונית ( סבירות כאמור). כפי שאיזכרתי, בארה"ב, יש קוד, שהוא יותר שיטתי ומאוחד. החוק נקרא:

    Administrative procedure act

    אפשר שם להגיע לפרק או לחלק היותר רלבנטי:

    Judicial review ( משמע: ביקורת שיפוטית, ביקורת בתי משפט על רשויות ציבוריות וכו..).

    כאן:

    https://bit.ly/3YmV9e2

  • ו….ישראל במקום ה- 31

    Wikipedia/ Transparency International

    באדיבות ג'וריסט, לפנינו אינדקס מדד השחיתות העולמי של TI ראשי תיבות של: Transparency International.

    האינדקס עצמו, מדרג את ישראל במקום ה- 31 מתוך 180 מדינות סה"כ (לשנת 2022). מיקום לא רע. ראשונה דנמרק (הכי פחות מושחתת) אחרונה: סומליה.

    צריך רק לשים לב:

    המדד עצמו יותר סובייקטיבי מאשר אובייקטיבי (בנוי על פרספציה (perception) כפי הודאתם וטענתם של יוצרי המדד). לטענתם, שחיתות מטבעה אינה גלויה. הוא מוכמנת כמובן. נפשעת. מתחת לרדאר. לכן, הם עושים סקרים בקרב בכירים ומוסדות משפיעים וחשובים במדינה, וכך יצרו איזה מדד שחיתות.

    כמובן שזה די שגוי. אפשר על פי פרמטרים לחלוטין גלויים, למדוד באופן אובייקטיבי האם מדינה הינה מושחתת ועד כמה. למשל:

    עד כמה בכירים בשירות הציבורי, עומדים לדין. עד כמה אנשי אכיפת חוק בשירות הציבורי עומדים לדין. עומדים לדין ומורשעים. כמובן שזה כשלעצמו יוצר פרדוקס:

    ככל שעומדים לדין, אפשר להבין שהמדינה בו זמנית, מושחתת וגם לאיו. שהרי, עצם ההעמדה לדין וההרשעה לא כל שכן, מעידים על שחיתות. שהרי, הרבה פשעו בדבר. זה מחד. מאידך:

    עצם ההעמדה לדין, והרשעה לא כל שכן מנגד, מעידים על מלחמה נמרצת בשחיתות. וזה מעיד כלשעצמו, על מדינה לא מושחתת. אז ממה נפשך ?

    טוב, דברים כאלו מאוד מורכבים ובעייתיים. יש הרבה פרמטרים אובייקטיבים אבל, חשוב לציין. המחשנו בהמחשה חשובה, אבל, אחת מיני רבות. זה לא כזה פשוט או בלתי ניתן להשגה.

  • אליטות,עלילות, ומקוואות

    ויקיפדיה / בית אלעזרי

    אז לפנינו פסק דין חשוב ומענין (בייחוד בימים אלו). פסק דין של המחוזי (מינהלי, מרכז-לוד). מינהלי, משמע, משפט ציבורי, לא פרטי ככה בגדול. עסקינן בהתנצחות משפטית בין תושבים דתיים וחילוניים, במושב בית אלעזרי, הכל בקשר לסירוב המועצה והוועד המקומי של המושב, להקמת מיקווה בתחומי המושב.

    אבל, לפני כן, כהרגלנו, כותרי הייחוס של פסק הדין:

    לא נוכל להיכנס לכל הפרטים כמובן. אבל, למען הנוחות האקונומית והכללית, תמצית חובקת כל איכשהוא. הנה:

    עד כאן התמצית:

    אז כפי שאתם מבינים מן התמצית, הרי יש לנו ענין פה, עם מושב, שרובו חילוני. לא המועצה האזורית, לא הוועד המקומי של המושב, לא חשקו ואישרו שום מיקווה ביישוב ושום בטיח. 

    השופט, וואלק, סתם שופט מצוי. בעיני רבים, הוא בטח ובטח, שייך לאליטה השמאלנית הדיקטטורית שיפוטית במדינת ישראל. למה לא? קורות החיים שלו, ממש מצויים בנוף השופטים ובכלל. הנה: 

    והנה, הוא פסל בצורה נחרצת את הגישה המשפטית והכללית של הוועד המקומי של המושב, ושל המועצה המקומית. הוא הורה על תחילת הליכים להקמת המקווה. שימו לב, איך הוא מכנה את הגישה של המועצה מבחינה משפטית, נצטט:

    קולטים ? אפרופו עילת הסבירות, שכל כך הרבה שוטים מתפלצפים עליה, בלי לקלוט כלום מה הם מדברים וכותבים. הסברתי כבר, אי סבירות, הינה אי חוקיות. הסבירות הינה הפנים הקונקרטיות של החוקיות. הסבירות הינה היישום החוקי אם לאיו, של החוק המופשט והכללי. מה במקרה הזה בין היתר למשל, נצטט:

    קולטים הדבר ? הסמכות לגבי הקמת מיקווה, על פי החוק ממש, הינה זו של המועצה המקומית. לא של וועד היישוב. אבל, וועד היישוב החליט, והמועצה המקומית החרתה אחריו. כל זה בלי בכלל דיון ראוי במליאה של המועצה המקומית. וועד היישוב יש לו סמכות לגבי ניהול שוטף בענייני דת (בין היתר) אבל, לגבי הקמת מיקווה, הסמכות של המועצה, והיא לא האצילה כדין הסמכות, ליישוב בכלל. לא סביר, וגם לא חוקי. לא סביר, זה לא חוקי. האי סבירות יסודה בשיקול דעת קלוקל. בהתנהלות קלוקלת. בתמהיל שיקולים לא הגיוניים. אבל, בסוף, זה מתממשק עם: אי חוקיות, או, סתירה בין ההתנהלות ושיקול הדעת, לבין: עקרונות יסוד משפטיים.

    והנה, נראה רצ"ב, שופט חילוני, איך שוקל שיקולים מהותיים יותר בקשר לחופש הדת (קולטים, חופש הדת, על ידי שופט חילוני, שמאלני אליטי עלק). הנה נצטט אותו:

    אז זה נשמע לכם, כמו איזה אליטה שמאלנית. עוכרת דת. עוכרת ישראל וכדומה ? הבלות רוח פסיכית שמוחות של אנשים נשטפים בה ללא הרף.

    אולי תאמרו, סתם שופט ישר, בבחינת צדיק בסדום. גיחוך ! הוא עצמו, לא הסתמך רק על החוק. אלא על הפסיקה. של מי ? של העליון רחמנא ליצלן. שופטי בג"צ הדיקטטורים. הנה נצטט מפסקי דין שהוא הסתמך עליהם:

    קולטים הטוויסט ? לא רק חוק יבש. לא רק זכות על פי הלכה. אלא, אני מורכב. גם מנהגים ללא חובה הלכתית במובן המצומצם. עוד מוסיפים טוויסטים השופטים פה. מנה רגילה, מצויה, לא מספיקה להם.

    אז יתהה התוהה:

    מי כאן שמאל ? מי כאן ימין ? הרי שמאלני היה צריך לרתוח מפסק דין כזה. מקביעות כאלו.

    אז הימין מתחרע על השופטים. השמאל גם. באותם עניינים צולבים. והמשמעות היא אחת ויחידה כפי שמוכח כאן תדיר בבלוג:

    הם לא בימין. לא בשמאל (השופטים). הם רק עושים העבודה שלהם. על פי חוק. על פי פסיקה. ביושרה. בשכל. וכאן קוראים זאת בבלוג. לא הפשטות מפגרות בעלמא. טיעונים בעלמא. לא מבוססים על כלום, רק על סברות כרס. אלא: זה מומחש במדוייק. עם סכין כירורגית ממש. מומחש ומוכח.

    אז שוב, אתם קוראים אינספור סיפורי בדים. אלף לילה וקהווה. רק מה שנכתב בבלוג הזה. זוהי האמת הפשוטה והיחידה.

  • תספורת מגדרית / מינית

    ויקיפדיה/ יועצת הרמטכ"ל לענייני מגדר

    אז לפנינו בג"צ מענין (בייחוד בימים אלו). עסקינן בעותר אשר מגדיר עצמו כמעין טרנסג'נדר. הוא מסרב להסתפר (בשירות הצבאי כמובן). טוען לאי שיויון וכדומה. בילה במחבוש 3 פעמים בגין סירובו. עתר לבג"צ לבסוף.

    אז תחילה, כהרגלנו בקודש, כותרי הייחוס של פסק הדין:

    אז העותר מוגדר על ידי הצבא ועל ידי עצמו, כ- "ג'ינדר-קויר" (או בהמשגה אחרת: "סיסג'נדר שונה מגדרית").

    ויקיפדיה מגדירה זאת כך:

    גֶ'נְדֶרְקְוִויר (מאנגלית: Genderqueer, לרוב ניתן להחלפה עם א-בינארי) הוא מי שזהותו המגדרית אינה רק "גבר" או רק "אישה". הזהות המגדרית הג'נדרקווירית עשויה להיות מורכבת מזהות כגבר וכאישה יחד, בשילובים שונים, או שונה ונפרדת לחלוטין משתיהן. זהות ג'נדרקווירית עשויה אף להשתנות מביטוי מגדרי אחד לאחר (genderfluid).כיוון שהזהות המגדרית של ג'נדרקווירים לא תואמת למגדר שיוחס להם בלידה (בן או בת), ג'נדרקווירים נחשבים לרוב כחלק מהקשת הטרנסג'נדרית.

    עד כאן ויקיפדיה:

    אז מה הוא טוען למעשה, נצטט:

    עד כאן טיעוניו של העותר:

    טוב, לא ניכנס פה להכל. בג"צ, באחידות דיעים, דחה העתירה. בג"צ לא מוכן להתערב. זוהי פררוגטיבה ( סמכות ייעודית וייחודית וטבועה של הצבא) של צה"ל. פררוגטיבה שלו להחליט, מה יהיו כללי המשמעת. המשמעת בצבא עוגנת בין היתר, על אחידות. אחידות במראה. יש חריגים. וזה מה שמענין בסיפור:

    הצבא גורס, שהוא בוחן תדיר, מעת לעת, הנורמות החברתיות, וכל הזמן משתכלל ומתאים עצמו. מן הבחינה הזו, העותר נופל בין הכסאות. אין מענה אינדיבידואלי לבעיה שלו. הצבא לא יצא עד כדי כך מן הבינאריות שלו (גבר או אישה). לא לעת הזו.

    אבל, בג"צ רמז, ששומה על הצבא להתאים עצמו ככה בגלובל. לבחון מידי פעם את הנורמות והתפיסות החברתיות המקובלות, ולראות אם צריך להתאים ולשנות. כפי שעשה עם חיילות לוחמות. עם טרנסג'נדרים, הומואים וכדומה.

    במצב הקיים, בג"צ מסרב להתערב. העתירה נדחתה כאמור. אבל, הצבא לוקח זאת ברצינות. יש אפילו כפי לעי"ל, יועצת לרמטכ"ל לענייני מגדר. נצטט:

    ועוד:

    ואילו העותר עצמו, נצטט כיצד נפל בין הכסאות:

    עד כאן ציטוטים:

    יש הרבה עבודה פה לאותו אבי מעוז. אלוהים. הוא הולך לקרוע את התחת. רק ההגדרות פה צריך מחקר של ממש. צבא שיש לו מדינה מחד יש הגורסים. "ממשלת ימין על מלא" מאידך. וצבא ? אתה לא מוצא הרגליים והידיים, גברים נשים עירובין ואללה. עוד נכונו לנו ימים.

  • עד מתי דרעי, עד מתי?

    ויקיפדיה / אריה דרעי

    אז לפנינו פסק הדין בבג"צ בקשר למינוי דרעי (או סבירות המינוי למעשה) לשר בממשלת נתניהו החדשה וכדומה. סערות אימים בתקשורת. אבל, נתחיל כמובן בקור רוח, עם כותרי הייחוס של פסק הדין:

    הבג"צ סבוך. לא מעט עמודים ( 143 עמודים) לא ניכנס להכל, כי זה באמת פסיכי לגמרי יהיה. אבל, נפשט ככה בגדול. ולפני, נזכיר שידידי בית המשפט כפי הנקוב לעי"ל בכותרי הייחוס: מומחים לדבר או לשאלה הנדונה בבית המשפט, והם תורמים את חוות דעתם בסוגיה, על מנת להיות לעזר לבית המשפט. הם לא צדדים. אבל, ידידים.

    אז ברור לנו, האם אפשר שמינוי כזה של דרעי לשר יהיה סביר. בג"צ קבע בעליל שלאיו. כך קבעו 10 שופטים (שופטים מימין ומשמאל לכאורה). שופט אחד (י.אלרון) במיעוט לכאורה. אבל זה רק לכאורה. מכיוון שהוא מוצא פסול בסיפור. פסול ופגמים מהותיים. רק הסעד או התרופה לגבי דידו, שונים. הוא עצמו גם טוען שהעסק לא סביר בעיקרון. רק אי הסבירות מבחינתו נשענת על מערכת עובדות שונה קצת, והתרופה לסיפור קצת שונה מבחינתו.

    אז אל תשלו עצמכם שהוא נחשב בימין, אז הוא בעד המינוי בדעת מיעוט. זה לא הקייס. כלל וכלל לא. יש שופטים בימין לכאורה פה בהרכב, והם נגד. בראש אחד עם הנשיאה שהובילה הקייס. לא יעזור. ימין נ' שמאל בקשר לשופטים, אלו חארטות בטורי דיעה, פמפומים מפגרים בתקשורת ובפוליטיקה וכדומה.

    אז מה בדיוק עומד על הפרק. נצטט:

    עד כאן השאלות המרכזיות:

    אז בעצם, הבעיה היא בכך, שראש הממשלה, צריך להפעיל סמכות. הסמכות שמוענקת לאדם, מחייבת אותו להפעילה. נניח כך:

    שוטר יש לו שיקול דעת וסמכות לעצור אדם. אבל, זה לא אומר, שאם הוא צריך ורוצה רק אז הוא מפעיל הסמכות. אם שוטר, רואה אדם תוקף אדם אחר. אסור לו לעמוד מנגד. הוא חייב להפעיל הסמכות שלו. לעצור האדם התוקף ככה בגדול. הוא לא יכול להימנע מכך במצב דנן. כלומר, יש לו נניח בשפה הדיוטית, אפשרות לעצור אדם. אבל, חובה לעצור אדם, בנסיבות מסויימות. אחרת, למה הוא שוטר ? כך גם ראש הממשלה.הוא היה חייב להפעיל שיקול דעת, ולהימנע ממינוי דרעי לאור הנסיבות האופפות את המינוי. ועכשיו לעת הזו, חובה עליו להפעיל שיקול דעת וסמכות שניתנה לו, ולהעבירו מתפקידו כשר (על פי סעיף 22 (ב) לחוק יסוד הממשלה). על פי דעת המיעוט (י.אלרון) הוא (ראש הממשלה) היה חייב לפעול לפני המינוי, לפני התיקון לחוק יסוד הממשלה ( תיקון שאפשר את מינוי דרעי) לפנות ליו"ר ועדת הבחירות, ולהניח לפניו את נושא הקלון. נצטט את השופטת המובילה ( הנשיאה כאמור):

    עד כאן:

    ומה חושב השופט אלרון (בדעת מיעוט כאמור). נצטט:

    עד כאן:

    אז שוב, סבירות זה לא משחק אינטואטיבי. זה ענין של חוקיות. אלו הפנים הקונקרטיות של החוקיות. הסמכות הינה כללית. ערטילאית. אבל, בהפעלתה צריך שיקול דעת של סבירות. נניח בסעיף 22 (ב) כפי לעי"ל לחוק יסוד: הממשלה, אזי מצויין שניתנה סמכות לראש הממשלה, לפטר שר. נו….ומתי הוא צריך לפטר אותו. הרי יכול זה לא מספיק (יכול לפטר). חייבים להיות מקרים שהוא יהיה חייב לפטר (נניח שר חשוד או מואשם בריגול). אם לא יפעיל סמכותו לפטר, אז זה יהיה חוקי. חוקי, אבל, לא סביר. למה חוקי. כי לא כתוב בסעיף לעי"ל מתי הוא צריך לפטר מתי לאיו. אלא, זכותו סמכותו לפטר ככה בגלובל. אבל, במקרה שבו הוא חייב לפטר שר, ולא עושה זאת, אז זה חוקי לקונית. פורמלית. כללית. אבל, לא סביר. שזה בעצם לא סביר לא חוקי בכלל. כי שר מואשם בריגול, חשוד בריגול. עם ראיות רציניות, לא יוכל להמשיך להיות שר. ואם לא יפעיל הסמכות ויפטר. מה יקרה ? זה יהיה על פי לשון החוק מבחינה הדיוטית, אבל, לא סביר בעליל. אלא, שלא סביר, זה לא חוקי גם. אחרת, מתי כן קמה החובה לפטר. אף פעם ? אז למה ניתנה הסמכות לפטר ? הוא חייב להפעילה כאשר צריך.

  • ערוץ המורשת,נפל ברשת!

    ויקיפדיה / עכשיו 14

    אז לפנינו פסק דין בתיק אזרחי. פסק דין אשר גוזר פיצויים בגין הפליה. ההפליה המדוברת, הינה בקשר לשידורים של תכנים רפורמיים וכדומה, בערוץ המורשת וכדומה. 

    אבל, כרגיל, נדביק פה כותרי הייחוס של פסק הדין תחילה: 

    אז יש לנו למעשה, שידורים ציבוריים. ערוצים שמקבלים רישיון שידור מאת המדינה. זהו משאב ציבורי. אשר על כן, אסור לאדם או תאגיד כזה, להפלות חלקים מן הציבור. מדובר בערוץ מורשת. מורשת היהדות. תנאי הרשיון הדגישו, שיש לתת ביטוי, לכל הזרמים והגוונים והדיעות ביהדות וכו… לא כך הם נהגו. לא רק הפלו. אלא היו התבטאויות מאוד לא הולמות. 

    אז מה כתוב בתנאי הרשיון ( רשיון השידור כאמור). כמה קטעים נבחרים: 

    ועוד:

    ונסיים עם:

    עד כאן:

    אז ברור כשמש, שמתנאי הרשיון עולה, שאסור היה להם להפלות כנגד רפורמים, קונסרבטיביים וכדומה. הרגולטור גם בדק ( מועצת התקשורת) ואכן, הגיעו למסקנה בדבר הפליה. הם אפילו נקנסו בסך 100 אלף שח'. אבל, המשיכו בשלהם עם הפליה הוכח מבחינת השופט הדבר.

    איסור ההפליה, עולה בצורה ברורה מן החוק. נצטט את סעיף 3(א) לחוק איסור הפליה:

    מי שעיסוקו בהספקת מוצר או שירות ציבורי או בהפעלת מקום ציבורי, לא יפלה בהספקת המוצר או השירות הציבורי, במתן הכניסה למקום הציבורי או במתן שירות במקום הציבורי, מחמת גזע, דת או קבוצה דתית, לאום, ארץ מוצא, מין, נטיה מינית, השקפה, השתייכות מפלגתית, גיל, מעמד אישי, הורות או לבישת מדי כוחות הביטחון וההצלה או ענידת סמליהם.

    אז מי שמספק מוצר ציבורי, מפעיל מקום ציבורי וכדומה, לא יפלה מחמת השתייכות לדת, או קבוצה דתית. זה החוק.

    אז מה הם טענו להגנתם:

    מתחת לרדאר, שזה זיוף. מזייפים אדידס, שעוני רולקס. אבל, היהדות אי אפשר לזייף. לא ייתנו כדבר הזה לקרות. מעל הרדאר, הכחישו. הם טענו שנתנו במה וייצוג. אבל, לגבי השופט זה היה זניח ביותר. הוכחה הפליה מכוונת. אידיאולוגית. ועוד הם טענו, שמדובר באחוז זניח מן האוכלוסיה (0.3 אחוז לטענתם) ומכאן, ששיקולי עריכה, ושיקולים מסחריים, חייבו אותם. מה שחייב אותם, מהווה למעשה לשיטתם, הפליה לגיטימית, ועל פי דין.

    השופט לא קיבל זאת. זה אסור היה להם על פי החוק. אפילו, היה מקבל, שמבחינה סטטיסטית אובייקטיבית, אפשר היה להגיע לאפיון סטטיסטי כזה. נצטט טענות הנתבעת:

    עד כאן:

    השופט כאמור, לא קנה כל זאת. החוק ברור. מפורש. זה אסור. זהו משאב ציבורי. נוגד בעליל את תנאי הרשיון. הוכחה כוונה מודעת. הפליה דוקטרינית ממש. הרבה עדויות בכתב ובעל פה היו על כך. והשופט התרשם מכך בבירור.

    אז פיצויים כספיים למעשה. ללא הוכחת נזק מה שנקרא ( על מנת לעודד תביעות דומות. יעיל יותר. קצר יותר). במקרה שלנו פסק השופט כך, נצטט:

    יש משהו בטיעון, שאפשר לזייף אדידס ורולקס, לא יהדות. יש משהו בזה. הטבע של היהדות הינו אורתודוקסי. מי יכחיש ? אבל, קצת סבלנות. קצת רוח טובה. קצת אחווה. קצת סולידריות. זה מייצג הרבה חלקים מיהדות העולם גם. לא להיות צרי אופקים. בעוכרינו יהיה הדבר. נעלה על זה פוסטים נפרדים.

  • אין סוף -רות! יש תחרות !

    Wikipedia/ Federal Trade Commission

    בפוסט שהעלתי פה בעבר (חוזה נצלני? סוס טרויאני?) דנו בנקודה מאוד קריטית ובעייתית ומצויה בעולם המסחר ויחסי העבודה:

    מחד, ערך יסוד הינו זה חופש העיסוק. כל אדם, רשאי לממש עצמו כראות עיניו, בעיסוק, עבודה, קריירה וכדומה. החירות לא נעצרת בנושאי עבודה והעסקה כמובן. זה מחד. מאידך:

    יש לנו את חופש ההתקשרות. החופש להתקשר בחוזה בין שני צדדים כפי רצונם החופשי. ואם צד אחד מגביל צד שני, והצד השני חתם מרצונו החופשי, אז לכאורה, צריך לכבד זאת.

    אלא מאיי:

    בארה"ב וגם בישראל, יש לנו בעיה לכאורה. מעבידים מחתימים עובדים על סעיפי אי תחרות (noncompete clause). כלומר, העובד חותם על חוזה, בו מושחל סעיף, שהוא לא יוכל בעתיד להתחרות במעסיקו הנוכחי. לא יוכל לעבוד אצל מתחרים למשל. לא יוכל לפתוח עסק מתחרה באותו התחום וכדומה.

    זה יוצר מחלוקת עצומה בארה"ב. בייחוד בעידן של הייטק וטכנולוגיה מתקדמת, והרבה מוביליות ביחסי עבודה.

    אז יש לנו פה, הצעת חוק (או הצעה להתקנת תקנה למעשה) של נציבות הסחר האמריקנית נקרא לזה ( Federal Trade Commission ) או: (FTC בראשי תיבות):

    וההצעה יסודה בכך ככה בגדול מאוד:

    שמעתה ואילך, מעסיקים לא יוכלו להחתים עובדים על סעיף כזה של אי תחרות. ואם יש עובדים כרגע מוחתמים, יש להודיעם, על בטלות הסעיף וכדומה.

    טוב, הרציונלים של הנציבות, אחרי שנים של מחקר אמפירי לשיטתם, הנם רבים ומועילים לשיטתם:

    ותחילה, זה מעלה משכורות כמובן, לעובדים שמחפשים תנאי עבודה טובים יותר, ולא יהיו מוגבלים בתחרות.

    ועוד: זה יאפשר הקמה של יותר עסקים בתחומי חדשנות וטכנולוגיה, שהרי, כוח אדם מיומן ויצירתי, ישתחרר להקמת עסקים חדשים, ולחיפוש מקומות עבודה קיימים, טובים יותר כאמור.

    זה גם יוזיל מחירים בשווקים.

    פסיכולוגית גם כמובן, עובדים שחיים בצמצום מרחבי פסיכולוגי, לא יכולים לחפש עבודה במקום אחר, והם בטח ממורמרים, פחות יעילים וכדומה.

    על פי הסטטיסטיקה שלהם, אחד מכל חמישה עובדים בארה"ב, נמצא במצב של חוסר אונים, בגין כבילה על ידי סעיף של אי תחרות בחוזה ההעסקה שלו.

    כרגע, לא חל על זכיינים. אבל, חברי הנציבות (אחת במיעוט אגב) מאוד מקווים לקבל תגובות מן הציבור הרחב, ממקצוענים בתחום וכדומה, בנוגע לזכיינים, ובנוגע למנהלים בכירים גם.

    טוב, רק צריך לזכור, זה לא פשוט כמו תות:

    קודם כל, צריך לזכור, שמעסיקים השקיעו בפיתוח העסק. וסודות מסחריים וטכנולוגיות חדשות, הם שלהם ככה בגלובל ובכללי. זה לא יכול להיות לגמרי פרוץ. זה יהווה אנטי תמרוץ להשקעה במובן זה. אותם עובדים מוגבלים גם, יהיו המעסיקים של מחר (כאשר ישתחררו מן הכבילה של הסעיף). לא לשכוח זאת.

    ועוד, נאמנות לארגון הינה ערך. ערך הומני כללי, וגם ערך כלכלי מסחרי. איזה נאמנות לארגון ? עובדים מוכשרים, כל הזמן, בולשים עם רגל אחת בחוץ, איפה ישלמו להם קצת יותר ? איזה אוירת עבודה זה ייצור ? זה גם אנטי תמריץ למעסיקים:

    באשר, הם יעדיפו לתגמל נמוך, מפחד שמהר מאוד, עובדים חדשים, יצאו לרעות בשדות זרים.

    הנציבות הזו, צריכה להתמודד עם שאלות כאלו. לא עשו זאת ממש.

    אז חומר קריאה למעוניינים:

    פה בג'וריסט ידיעה קצרה ותמציתית
    פה ההודעה לציבור או לתקשורת של יו"ר הנציבות
    פה התקנה עצמה (או הוספה של פרק למעשה, לחוק)

    ורק הערה פילוסופית חשובה לבסוף:

    אז איך מייצרים תחרות ? שוק חופשי כפי הסו קולד, לא עוזר לכאורה. צריך מלמעלה להתערב להנדס תחרות לכאורה. הרי צריך להגביל חירות של התקשרות בחוזים, הכל על מנת לייצר תחרות וחופש ממילא. כלומר, התחרות, או היכולת להתחרות, מהונדסת למעשה מלמעלה. אחרת, זה ג'ונגל גם. כל התיאוריות הללו, של התערבות, סוציאליזים ,קפיטליזם, ליברטיאניזם. חסר שחר פשוט. סתם תיאוריות מפומפמות בטורי דיעה, או תבניות לשון פאבלובניות. לא יותר מזה.

  • הסאגה " הרב – סעודית "

    ויקיפדיה / טוויטר

    אז לפנינו פסק דין אמריקאי מענין וחשוב. פסק הדין של בית משפט פדרלי מחוזי (צפון קליפורניה). יש עם הסעודים סאגות מתמשכות של טענות רדיפה כלפי עיתונאים ומבקרי המשטר וכדומה ( ראה למשל פוסט קודם: חסינות ? מניפולציה ? ). פה עסקינן גם בעיתונאי, שטוען לקנוניה של טוויטר עם בכירים בערב הסעודית ( שקנו אגב מניות בטוויטר) והם הישעו לו חשבון הטוויטר (בערבית, אחרי תרגום קלוקל ומניפולטיבי לטענתו של חומרים שפרסם, ובגין פרסום זה, הושעה החשבון) גרמו לו נזקים כלכליים, מוניטיניים (מוניטין) פגיעה קשה בפרטיות ועוד כיוצא באלה מרעין בשין, הכל בעוד הרי הוא טוען שהוכח בפועל : עובדים של טוויטר, עמדו לדין בארה"ב ב- 2019 בגין שיתוף פעולה עם בכירים בערב הסעודית. אפשר לקרוא כאן בוויקיפדיה על הסאגות האלו.

    התביעה שלו נדחתה ככה בגדול (עם מתן היתר לעוד תיקונים בעניינים מסויימים, לא ניכנס לכך).

    אז למה נדחתה התביעה שלו: אז ערב רב של סיבות ככה בגדול מאוד:

    התיישנות. טוויטר הודיעו לו על פריצה לחשבון שלו. הוא טוען שהוא לא קיבל כלל ההודעה. אבל, בית משפט דחה זאת. אפילו קיבל הוא טוען. זה אפילו לא לעג לרש. אין ולא היה לה ערך. ההודעה לקונית. כוללנית. היא כמובן לא בישרה לו על שיתוף הפעולה הקונספירטיבי בין טוויטר לבין בכירים במימשל ערב הסעודית. שת"פ כנגדו הרי. נצטט אותו:

    אז שוב: הוא טוען שהוא כלל לא קיבל הודעה (החשבון הושעה ב- 2018 אגב). ואפילו קיבל, מה היא כללה ? שהסעודים בתמונה ? אז הוא לא יכול היה לדעת פרטים חיוניים על המעשים שנעשו לו. ואם כך, מירוץ ההתיישנות לא יכול היה לרוץ, מבלעדי ידיעה כזו שהוא נדרש לה על מנת לתבוע. אבל, בית משפט דחה זאת כאמור.

    טוב יש פה גם סיפור של זכות עמידה. הסברנו בעבר, זכות עמידה משמעה, שמי שתובע או עותר, עומד בתנאי סף מסויימים, פרוצדורליים בעיקרון, והם מאפשרים לו לתבוע או להיכנס למעשה, בשערי בית המשפט. אבל, גם מחמת זכות עמידה תביעתו נדחית ( ולמעשה תביעתה של טוויטר למחיקה או דחיה על הסף של התביעה, מתקבלת). לא נוכל להיכנס לערב רב של סיבוכים. אבל, טוויטר טענו שממילא הוא פרסם פרטים אישיים בעצם קיומו של חשבון הטוויטר. הוא טען לאחריות שילוחית של טוויטר ( משמע, נניח במקרה הזה, אחריות של מעסיק שאחראי על עובדים שלו. אחראי נניח כשולח שלהם). אבל, בעיקר נדחתה זכות העמידה, בגלל שהוא לא יכול היה להצביע על הקשר הסיבתי, בין מעשי טוויטר, לבין הנזקים שנגרמו לו. שהרי, הייתה פה פריצה. וגם השעיה. וצריך להוכיח קשר סיבתי בין שניהם נניח. אבל, אין קשר סיבתי על פניו ממש מבחינת השופט. השעיה לא מעידה על הפריצה מבחינה ראייתית נניח. אז למה נדחה אם הייתה הרי השעיה מכוונת וברורה של טוויטר ? כאן אנו מגיעים לחסינות Section 230 מה שנקרא בארה"ב. חסינות של ספקי תקשורת או תוכן אינטרנטיים:

    Wikipedia/ Section 230

    הקונגרס בשנת 1995 העניק חסינות לספקי תוכן אינטרנט ורשתות חברתיות וכדומה. הכל על מנת לפתח את האינטרנט. להעצים חופש הביטוי וכדומה. כך שבגלובל, רשתות חברתיות חסינות מפני תביעה וכו… ( אם פעלו בתום לב. כאן לא פעלו בתום לב על פי התובע. אבל, תלוי באיזה סעיף בדיוק מדובר, לא נוכל להיכנס לכך כאן. סיבוך פסיכי). הם כאילו לא נחשבים מפרסמים, לגבי תוכן של צד ג', ולא נושאים באחריות וכדומה של תוכן של משתמשים וכדומה. היום אגב בארה"ב, הרבה קוראים להסרת חסינות זאת. חלק ממחלוקת עצומה בארה"ב בקשר לחופש הביטוי.

    לא עזרו טענות התובע. השופט אישר גם החסינות הזו לגבי טוויטר ככה בגדול מאוד.

    נראה הלאה, נעקוב ונעדכן.

  • הררי עיצות רעות

    ויקיפדיה / גלי בהרב-מיארה

    פקודת הפרשנות (נוסח חדש) ( נזכיר: "פקודה" משמע, חוק מימי המנדט הבריטי) הינה פקודה אשר נועדה בין היתר, לפרש מינוחים ומושגים בחוק ומשפט.

    בסעיף 1 לפקודה כאמור, יש לנו פרשנות של מושגים שונים. ונצטט הפרשנות למונח "אדם" (אחרי הקדמה קלה בסעיף כאמור, לגבי תכלית הפקודה) הנה משמעות המונח "אדם":

    פירושם של מונחים רווחים

    1[1]. בפקודה זו, ובכל חיקוק שהוא בר-תוקף כיום, ובכל חיקוק שיינתן מכאן ואילך, יתפרשו כל מלה וניב שבסעיף זה כאמור בצדם להלן:

    "אדם"- לרבות חברה או התאחדות או חבר בני אדם, בין שהם מואגדים ובין שאינם מואגדים:

    כלומר, אדם, גם יכול במשמע: חברה, או תאגיד נניח. הלקח מאוד אכזרי: 

    אין משמעות בהכרח רגילה למונחים משפטיים. המינוח היום יומי, לא יכול לעזור לנו תמיד. בדרך כלל, בכלל לא יעזור לנו. צריך בקיאות איומה, בשביל להבין את המינוחים והקודים המשפטיים. הדיוטות או נושאי משרה ציבוריים, לא יכולים להשיג בדבר. עצירה מלאה!! 

    בימים אלו, דעת הקהל בישראל, כמרקחה על נושא היועמ"ש ותפקידיו וכדומה. הבלות הרוח, בלתי נתפסת. למשל: שמשרת יועץ משפטי במשרד ממשלתי או בכלל לממשלה, הינה משרת אמון. או שבכלל, תפקיד היועמ"ש כשמו כן הוא: לייעץ. לא לקבוע. הוא עלק, רק נותן ייעוץ. משל מעצב פנים או שיפוצניק. 

    אלו דברים מטורפים לגמרי. 

    יועמ"ש אינו יועץ. הוא קובע. אלא מאי: 

    הוא לא קובע מדיניות. המדיניות נקבעת על ידי הממשלה או השר וכדומה. מה שהוא קובע, אם המדיניות הינה חוקית, אם לאיו. ואם היא חוקית אם לאיו, הוא קובע, הוא לא מייעץ. במשטר בו שורר שלטון החוק, לא מיישמים מדיניות שהיא לא חוקית. ואם המדיניות היא חוקית אם לאיו, קובע יועץ משפטי. קובע אדם מוסמך בחוק ומשפט. לא קובע זאת, מי שהורה המדיניות עצמה. 

    נצטט את בית המשפט העליון בהקשר זה (בג"ץ 4646/08 לביא נ' ראש הממשלה) כך:

    במילוי תפקידיו השונים, אמון היועץ המשפטי לממשלה על שמירת האינטרס הציבורי ואכיפת החוק, וכן על קידום שלטון החוק וערכי היסוד של החברה. העמדה שהתקבלה בפסיקתו של בית משפט זה הינה כי מבחינה מוסדית, חוות-דעתו של היועץ המשפטי לממשלה בסוגיות משפטיות, מחייבת את הממשלה ורשויותיה כל עוד בית המשפט לא פסק אחרת. "

    עיננו הקוראות: "מחייבת את הממשלה ורשויותיה כל עוד בית המשפט לא פסק אחרת". עצירה מלאה !! משמע, הוא לא יועץ. הוא קובע. לא מדיניות שוב, אלא, באם המדיניות או מעשה כלשהוא, הוא חוקי אם לאיו. זוהי משמעות שלטון החוק. ממש כפי שמדיניות יכולה לייצר ולהגות פרוייקטים בתחומים שונים, אבל, כלכלן, יפסול תוכניות, בגלל שההסתברות הכלכלית הינה חסרת ריווחיות נניח. כלומר, הכלכלן לא יהגה המדיניות, אבל, יפסול או יעצב אותה מחדש, בגלל שיקולים כלכליים. כך משפטן או יועץ משפטי. הוא משאיר המדיניות לממשלה ושריה, אבל, מבקר אותה משפטית וקובע, אם היא חוקית אם לאיו.

    כהמחשה:

    ניקח את בג"צ העוני בזמנו. הממשלה תכננה קיצוץ בקצבאות הכנסה. זוהי המדיניות הכלכלית שלה. לתמרץ אנשים לצאת לעבודה. לא להסתמך על קצבאות וכדומה. עתרו לבג"צ. זעקות שבר מלאו הארץ. אבל בג"צ דחה העתירות וקבע שזוהי מדיניות חוקית. הוא לא התערב כמובן ביעילות הכלכלית שלה אם לאיו. אלא, רק קבע, שבאספקט החוקי, היא בסיידר התוכנית.

    שוב נצטט מבג"צ אחר ( בג"צ 3301/15 ח"כ זהבה גלאון ואח' נ' פורום קהלת):

    סמכויות היועץ המשפטי לממשלה בכלל הן נושא מוכר, המצוי על סדר-היום לא אחת, במערכת המשפטית והציבורית בישראל, ולא זה המקום להאריך בעניין זה, על פי פסיקתו של בית משפט זה, נבחרי ציבור או עובדי ציבור, "בהפעילם את סמכויותיהם, עליהם לקיים את חוות הדעת המשפטיות של היועץ המשפטי לממשלה ונציגיו" (בג"צ 210/13 אבן אור נ' היועץ המשפטי לממשלה (2014); בג"ץ 6017/10 אדם טבע ודין נ. שר התשתיות הלאומיות (2012), פסקה ז'; דו"ח הועדה הציבורית לבחינת דרכי המינוי של היועץ המשפטי לממשלה ונושאים הקשורים לכהונתו ("ועדת שמגר" תשנ"ט-1998); הממשלה רשמה לפניה את הדו"ח בהחלטה מ-20.8.00: דינה זילבר, בשם החוק (תשע"ג – 2012); יחיאל גוטמן, טלטלה בשב"כ, היועץ המשפטי נגד הממשלה מפרשת טוביאנסקי עד פרשת קו 300 (1995); אליקים רובינשטיין, "ייעוץ משפטי לממשלה ואכיפת החוק – מטלות ומורכבות במדינה יהודית, דמוקרטית ומקוטבת" מחקרי משפט י"ז, 7 (תשס"ב-2001) וכן ספרי נתיבי ממשל ומשפט (תשס"ג – 2003), 41; פרופ' זאב סגל, "משרתם של ארבעה אדונים", הארץ 11.8.08; ד"ר עידו באום, "שומרי הסף של שלטון החוק" The Marker 16.7.09; וד"ר אביעד בקשי, הייעוץ המשפטי והממשלה, ניתוח והמלצות (תשע"ד-2014).

    יח. אין סתירה אמיתית ומהותית בין סמכות הממשלה לקבוע מדיניות לבין תפקיד הייעוץ המשפטי במישור המשפטי. לעניין תפקיד הממשל למשול ראו דברי חברי השופט נ' סולברג ברשימתו "שמרו משפט ועשו צדקה", דין ודברים ח(1) (תשע"ד-2014), 13, 12, בקשר ל"דילוג מן הרשות המנהלית הישר אל בית המשפט", אשר:

    "…גורע מן השיח המפרה שבין האזרח לבין הרשות. הכדור עובר לשדה המשפטי במקום לשטח המקצועי. עורך הדין של המדינה תופס את מקומו של הפקיד המקצועי בטרם עת, וזאת שלא בטובת העניין. עלינו לזכור ולהזכיר כי המשפטן הוא שחקן המשנה, והשחקן המרכזי הוא הפקיד המקצועי הנוגע בדבר".

    אך אין באמירות נכוחות אלה כדי להתיר לפקיד המקצועי, או לפוליטיקאי הנבחר, לפעול שלא כדין, כמובן, וכאן תפקידו של הייעוץ המשפטי. אכן, סמכויות היועץ המשפטי אינן מוגדרות באופן מרוכז והן מפוזרות על פני מאות חוקים ופסקי דין; אך עיקרן בהקשר דנא ברור, ואין בעתירה זו כדי לשנות מהן, קרי, חיווי דעה לממשלה באשר לדין, ודעה זו מחייבת את הממשלה כפירוש מוסמך של הדין בכפוף לבית המשפט (ראו דו"ח ועדת שמגר, עמ' 44, הממשיך את דו"ח ועדת אגרנט משנת 1962). נאמר שם, כי "לגבי רשויות השלטון המשניות שהן חלק מן הרשות המבצעת, ייעוץ וחוות דעתו של היועץ המשפטי הם הקובעים והמכריעים… לגבי הממשלה צוין בדו"ח ועדת אגרנט, כי בדרך כלל מחייב הסדר הטוב במדינה שהממשלה תתייחס לחוות הדעת המשפטית של היועץ המשפטי כאל חוות דעת המשקפת את החוק הקיים. עם זאת, רשאית הממשלה, תוך צאתה מן ההנחה האמורה, להחליט כיצד עליה לפעול במקרה המתאים לפי שיקול דעתה שלה". דיואות רבים נשפכו על כל אלה, אך המסורת ברורה, ומצאה תימוכין בפסיקה.

    עיננו הקוראות: "אך אין באמירות נכוחות אלה כדי להתיר לפקיד המקצועי, או לפוליטיקאי הנבחר, לפעול שלא כדין, כמובן, וכאן תפקידו של הייעוץ המשפטי".

    במובן הזה, הוא לא מייעץ. הוא קובע. קובע עד אשר בית המשפט נכנס בנעליו. כלומר, שעד שבית משפט נכנס בנעליו, אז הוא מתפקד כמעין בית משפט. ובית משפט, קובע. קובע סופית. רק, שהוא לא קובע מדיניות כאמור, אלא: האם המדיניות חוקית, אם לאיו.

    ממש מן התנור, יצא לנו פסק דין חדש בבית המשפט העליון של אוהיו. (אפשר כאן כתבה בג'וריסט) פסק דין מאוד חשוב. פסק דין שקובע, שהפרשנות של החוק, היא בלעדית לבית המשפט. והיא בלעדית לבית המשפט, בין היתר, בגלל שמייסדי החוקה האמריקנית, קבעו, שאדם לא יכול להיות שופט של עצמו. בתי המשפט הם קבעו, הם הפרשנים הנכונים והמוסמכים של החוק. לכן, בית משפט, לא חייב כלל לקבל את הפרשנות של הרשות המבצעת (הפרשנות לחוק) גם אם הפרשנות היא סבירה ככה בגדול בכללי. נצטט:

    בית משפט צריך להכריע באובייקטיביות ובצדק בין שני צדדים, והכל על סמך החוק הרי. אבל, אם בית משפט מכבד, ומראש, את פרשנות החוק של הרשות המבצעת, אזי: הוא לא בורר הוגן ואובייקטיבי. על כך: הוא זה המוסמך לפרש החוק. המוסמך האולטימטיבי, לא הרשות המבצעת. זה במדינת אוהיו נזכיר. לא כאן. מדינה אדומה. רפובליקנית. לשיטת הרבה מפגרים פה, אנו במדינה בה שולטת דיקטטורת בג"צ ויועצים משפטיים, ויסודה בשליטה דיקטטורית של אליטה שמאלנית.

    כך הדבר. ולא אחרת.

  • סערה בכוס בירה….

    ויקיפדיה /משטרת ישראל

    טוב, הארץ, או דעת הקהל בארץ למעשה, כמרקחה מהצעת החוק בקשר לתיקון פקודת המשטרה, סמכויות וחלוקתן עם השר המיועד בן גביר וכדומה.

    אין מה להתרגש יותר מדי. לא סערה בכוס מים, אבל, לא יותר מכוס בירה. פה נדון בהצעת החוק.

    תחילה, איזה שער או כותרי ייחוס של הצעת החוק:

    רק למי שלא יודע, ב-"רשומות", הכוונה, למכלול הפרסומים הרשמיים של מדינת ישראל, בעיקר בקשר לחוק ומשפט וכדומה. יש לנו פרסומים של חוקים, תקנות, ו- ילקוט הפרסומים (האחרונים, הוראות מינהל שונות ככה בכללי, כגון: מינויים בשירות הציבורי וכדומה). אמנות שונות בהן ישראל צד. חיקוקי עזר (שלטון מקומי) ועוד.

    ברשומות אז, גם הצעות חוק מתפרסמות. וזו בה אנו דנים, התפרסמה עכשיו ברשומות. ניתן לעיין ברשומות, באתר משרד המשפטים.

    אז זה ככה בגדול מאוד לגבי רשומות.

    הצעת החוק, מתקנת את פקודת המשטרה כאמור (פקודה נזכיר או למי שלא יודע: חוק מימי המנדט הבריטי. הפקודה בה אנו עוסקים, משנת 1926 למשל).

    אז למה סערה בכוס בירה ולא יותר מזה:

    היו כמה וכמה וועדות ( צדוק, זמיר, אור) אשר דנו בתיקון פקודת המשטרה. והן הגיעו למסקנה, הרבה לפני בן גביר, שיש לתקן הפקודה, ולהסדיר היחסים בין השר הממונה על המשטרה (השר לביטחון פנים) לבין המשטרה עצמה והמפכ"ל כמובן. אין בכך רבותא גדולה. יש אחריות מיניסטריאלית לשר, אחריות על המשטרה. הוא הריבון או נציגו, וצריך ליישם מדיניות תואמת של נבחרי הציבור וכדומה, בגבולות הסבירות כמובן.

    נצטט מדברי ההסבר להצעת החוק:

    הצעת החוק המתפרסמת בזה נועדה אפוא לעגן את סמכותו של השר כמתווה המדיניות שלאורה תפעל המשטרה, ברוח המלצות ועדת צדוק, ועדת אור, וועדת זמיר.

    אז זוהי סערה בכוס מים. איפה הבירה יתמה התמה ? אם כך:

    צריך להזהר, שהשר, לא יכנס לתחום מקצועי אופרטיבי. שם למשטרה יש פררוגטיבה (סמכות ייעודית טבועה). אין לערב בין מדיניות כללית, לבין תכל"ס ניהול אופרטיבי מקצועי של המשטרה. שם השר בעיקרון, לא יכול להתערב. ואכן, הצעת החוק מגדירה זאת כך, נצטט מדברי ההסבר:

    מוצע להסדיר את יחסי המרות והכפיפות בין המפכ"ל והמשטרה ובין הממשלה והשר, בדומה לאופן שבו מוסדרים אלה בין הרמטכ"ל וצה"ל ובין הממשלה ושר הביטחון בחוק -יסוד: הצבא. מוצע לתקן את סעיף 8א לפקודה ולקבוע כי המפכ"ל יהיה נתון למרות הממשלה וכפוף לשר, אך בצד זאת להדגיש כי לצד כפיפותו, המפכ"ל הוא הדרג הפיקודי העליון במשטרת ישראל, כשם שנקבע לגבי הרמטכ"ל בחוק-יסוד: הצבא.

    ועוד אפרופו כוסות בירה, הנושא הרגיש מאוד בדעת הקהל, וזה נושא החקירות:

    הצעת החוק מדגישה זאת. אין עירוב תחומים. המשטרה מנהלת החקירות, פותחת בחקירה על פי דין וכדומה. יחד עם זאת, יכולה להיות לשר מילה, לגבי נושאים מסויימים הנוגעים למשך החקירה. אופן הטיפול בתיקים וכדומה. אבל, לא יוכל להורות למשטרה, להימנע מלחקור עבירה מסויימת כדרך משל. נצטט מדברי ההסבר:

    מוצע להבהיר כי מדיניות השר לא תוכל לגרוע מחובתה של משטרת ישראל לפי כל דין בענין חקירה או תיק, לרבות לעניין פתיחתם, ניהולם או סגירתם, וכן לא תוכל לגרוע מהחובה המוטלת על המשטרה לפתוח בחקירה אם נודע לה על ביצוע עבירה, בהתאם להוראות סעיף 59 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב)התשמ"ב -1982 (להלן- חוק סדר הדין הפלילי). הוראה זו נועדה למנוע את האפשרות שמדיניות השר תכלול הנחיה שלא לחקור עבירה מסוימת.

    ותמיד יש בג"צ. אם מישהו מגזים. מישהו לא קולט המקום שלו. הגודל הטבעי שלו. השילוב שלו במערך הכללי של המימשל והמשפט, אזי, שופטי בג"צ יורו לו את דרך הישר. כך היה תמיד, וכך יהיה גם. זהו זה. ולבג"צ ברוך השם, עותרים בערימות. בלי הכרה בכלל. וטוב שכך בסוף. אפילו דרך השר בטעות על היבלת של איזה עובד, עותרים לבג"צ בקריזה. טוב שכך.

לקבלת תוכן חדש ישירות לתיבת האימייל.