• עפר הארץ

    על משפט ועל בכלל……..

    שלום רב,

    ברוכים הבאים לעפר הארץ, הבלוג של אל רום.

    נושאי הכתיבה, משתרעים מאופק לאופק. אבל, הרבה מאוד, חומרים משפטיים.

    אוטודידאקט. הכל לומד לבדי (כולל חוק ומשפט).

    בחוק ומשפט, לא האמת היא החשובה. לא האמת, וגם לא כל האמת, וגם לא רק האמת כפי שמקובל לחשוב. אלא, האמת, עד עפר דק!

    ההבדל בין האמת, לבין האמת "עד עפר דק" כפי השופטים, הרי בבחינת גיים צ'נז'ר בלתי נתפס.

    בכלל, הרבה תפיסות שגויות, הרבה מיתוסים, הרבה דיעות קדומות לגבי השפיטה ומערכת המשפט. וכאן בבלוג, ובין היתר, על כך נעמוד.

    תודה שביקרתם, תודה שהגבתם.

    לקבלת תוכן חדש ישירות לתיבת האימייל.

  • לַיִשׁ אֹבֵד מִבְּלִי טָרֶף וּבְנֵי לָבִיא יִתְפָּרָדוּ .

    לביא, זכויות אזרח, מינהל תקין ועידוד ההתיישבות

    אז לפנינו בג"צ חשוב מאוד. עורר סערה תקשורתית לא מבוטלת. עסקינן במינוי שופט העליון בדימוס, מני מזוז, ליו"ר הוועדה למינוי בכירים, הכל על ידי ממשלת מעבר הרי.

    אבל, כהרגלנו, כותרי הייחוס של פסק הדין תחילה:

    אז תחילה, יש לנו תקציר, וזה טוב. תמצית של תמצית חובקת כל, ונוכל יותר להתמקד בפילוסופיה פשוט:

    עד כאן התקציר:

    אז ברור לנו שלפנינו החלטה של ממשלת מעבר הרי. ממשלה כזו, לא יכולה לכבול את ידיה של הממשלה הבאה. היא לא בדיוק ממשלה, שנהנית מאמון העם והכנסת. היא לא יכולה לקבל החלטות שהן קריטיות מאוד. אסטרטגיות מאוד. דבר זה כולל כמובן:

    מינוי בכירים.

    זהו מינוי בכיר. יו"ר וועדה כזו למינוי בכירים, הוא מינוי כשלעצמו בכיר. כך עצם מינוי הרמטכ"ל, שזה מושא הסיפור.

    יודגש כאן, השופטים קיבלו העתירה, ודחו את החלטת המינוי של מזוז ( מינוי קבע, לתקופה של 8 שנים). אחידות דיעים בין כל שלשת השופטים. אבל, יודגש כאן: אין להם דבר וחצי דבר עם מינוי מני מזוז לתפקיד. אלא, רק עם כך, שההחלטה, התקבלה על ידי ממשלת מעבר הרי, ובאופן לא סביר, ושיקול לא ממש הולם.

    אז למה פילוסופיה מכאן:

    אם כך, ולא פעם ראשונה שאנו עומדים על כך:

    החוק והמחוקק לא פותרים בעיות. לזה יש בית משפט. החיים מסבכים המשפט, ולא המשפט את החיים. המחוקק לא פותר בעיה של ממשלת מעבר. ברור לכל בר דעת, שממשלת מעבר, צריכה לנהוג בריסון, ולא לקבל החלטות אסטרטגיות, שיכבלו את ידי הממשלה הבאה. אבל, איפה זה כתוב בחוק ? חוק יסוד הממשלה, לא פותר הבעיה הזו ( והשווה שם סעיף 30 לחוק היסוד, בדבר רציפות הממשלה)אפילו היה פותר, וקובע כלל מופשט:

    שממשלת מעבר, מוגבלת מטבעה בהחלטותיה האסטרטגיות, לא היה עוזר הדבר כהוא זה:

    שהרי, איך נדע, ביחס להחלטת ממשלה מסויימת, שההחלטה היא:

    אסטרטגית באמת ובתמים אם לאיו. שההחלטה אינה החלטה דחופה. החלטה ששומרת על יציבות הכרחית. החלטה שהיא עומדת בתנאי החריג, והכל למרות הכלל ( של אי כבילת ידי הממשלה הבאה אחרי ממשלת מעבר).

    הרי אפשר לדמיין אינספור מצבים ומשתנים, שיעמידו ממשלה כזו בפני דילמה לפחות, או החלטה שהיא עומדת על פניה בצידוק של החריגות:

    נניח פעולה בטחונית רצינית. נניח משא ומתן מדיני רציני כתוצאה מהזדמנות שעומדת על הפרק. הזדמנות בלתי חוזרת. נניח הסכם כלכלי בינלאומי חשוב מאוד, שלא מתחשב בתנאים הייחודיים של בחירות בפתח, וממשלת מעבר.

    אין ספור מצבים דנן. ואז מה קורה:

    יש במדינת ישראל, דוקטרינה די ייחודית : עותר ציבורי כפי שפה לפנינו (עמותת לביא). עותר ציבורי שיכול לאתגר המימשל, גם אם הוא לא צד ישיר לעתירה או לענין. ואז, עותרים לבית משפט. טוענים, שמעשה הממשלה, הינו חריג. לא עומד בכלל. וגם לא עומד בהצדקה לקבלת מקרים חריגים. ואיך נדעה ? הרי המחוקק לא יכול היה לפרט אינספור מצבים היפוטתיים וחריגים ועתידיים, ולקבוע כלל וחריג, לגבי כל מצב ומצב. ברור כשמש הדבר! ובדיוק לזה:

    יש לנו בית משפט ושופטים. שהרי אחרת, אי אפשר לחכות עד אשר המחוקק יחוקק כל פעם בצורה פרטנית, כלל חדש. מה קורה בהסכם מדיני. מה קורה בהסכם כלכלי משמעותי. מה קורה אם יש מצב בטחוני מסויים. השקעה גדולה מאוד בתשתית. מינוי רמטכ"ל וכדומה ( פה אגב, היה צורך דחוף במינוי רמטכ"ל מבחינת הממשלה ושר הביטחון, בגלל מצב בטחוני מסויים. בגלל אתגרים קשים בטחוניים צפויים. היועמשי"ת השתכנעה בדבר החשיבות החריגה שבמינוי זה).

    אז שוב, זה לא אקטיביזם שיפוטי. ואם זה היה, הרי:

    זוהי העבודה הטבועה של בית משפט. העבודה השגרתית לגמרי שלו. ולא ייתכן אחרת פשוט.

    לכן יש הלכות שמוציא בית משפט מלפניו. כאן כל ההתבססות המשפטית כמעט, מבוססת על "הלכה פסוקה" (כפי בענייננו). לכן השופט הוא מחוקק על. הוא לא מחוקק. אבל, מחוקק על. כי הוא מעצב החוק, לא פחות מן החוק עצמו, לא פחות מן המחוקק עצמו. ואפילו יותר. ואפילו פוסל חוק אם צריך. ולכן, השופט הינו מחוקק על. הוא לא בונה הבנין. אבל, הוא מהנדס על, שיבקר ויפסול חלקים ויעצבם מחדש, חלקים שלא יעמדו בתקן פשוט.

  • זה יגמר טראמפ ?

    wikipedia/ Letitia James

    מזה שנים כפי שציינתי בעבר, אינספור חקירות והליכים משפטיים נגד טראמפ. פשוט לא יאומן כמה הבן אדם מסובך בהליכים משפטיים.

    אז לפנינו כתב תביעה של הפרקליטה הראשית של מדינת ניו יורק, שהוגש נגד טראמפ ואחרים. המדובר בהונאה פיננסית של שנים. התביעה הבשילה אחרי שנים של חקירה. מליוני מסמכים. מעל 60 עדים שנחקרו. נזכיר שוב, טראמפ פה שומר על זכות השתיקה. טוען כרגיל, לרדיפה פוליטית, אחריו ואחרי משפחתו וכדומה.

    קצת לינקים קודם:

    לסתם מאמר עיתונאי, אפשר להגיע כאן.

    לכתב התביעה עצמו, אפשר להגיע כאן.

    כאן, להודעה לעיתונות של הפרקליטה.

    תמצית של הכתב תביעה בג'וריסט, אפשר להגיע כאן.

    אז מה יש לנו כאן ככה בגדול מאוד. נצטט מכתב התביעה:

    אז בגדול: טראמפ ואחרים (ילדיו, ומנהלים בכירים) היו מנפחים את שווי נכסי טראמפ, וכך היו מעלים ערך, על ידי דוחו"ת שקריים או מעין. מה יוצא מזה ? מה שיוצא מזה, זה שאדם יקבל תנאים יותר טובים בעיני מוסדות פיננסיים (למשל הלוואות יותר טובות, כי יש לו יותר נכסים נניח כערבות טובה). חברות ביטוח כמובן יעניקו ביטוח בתנאים יותר טובים. הטבות מס גם וכדומה.

    למעשה, הפרקליטה די המומה עושה רושם, מן השיטות של טראמפ. לא רק הבוטות, לא רק הסכומים. אלא, שהוא פעל בצורה מאוד לא מתוחכמת למעשה. במקום להסתמך על מקצוענים בעריכה החשבונאית של הדוחו"ת, הוא היה עושה זאת בעצמו ממש, ומנפח כך שווי נכסים (למרות שהוא היה מדווח, שנערך בידי מקצוענים יש לציין על פי כתב התביעה וכו..). הוא אפילו התעלם משיטות חשבונאיות מקובלות. אפילו היה מגדיל לעשות, ומשנה ממש באותה שנת מס, את השיטה החשבונאית כאמור. כך שזה היה ממש שקוף יחסית מבחינת הפרקליטה הראשית.

    נניח נמחיש משהו עם הנכס היותר ידוע: האחוזה בפלורידה, מר -א- לגו. הנה:

    This property was valued as high as $739 million based on the false premise that it was unrestricted property and could be developed and sold for residential use, even though Mr. Trump himself signed deeds donating his residential development rights, sharply restricting changes to the property, and limiting the permissible use of the property to a social club. In reality, the club generated annual revenues of less than $25 million and should have been valued at closer to $75 million

    אז הוא ניפח את שווי האחוזה ל- 739 מליון דולר, מתוך הנחה מתעתעת, שהייעוד של הנכס הוא גם למגורים (בעוד הוא לא יכול להיות למגורים). השווי האמיתי מבחינת הפרקליטה הוא משהו כמו 75 מליון דולר בסך הכל.

    עוד כמה עניינים ראויים לציון פה:

    ההליך פה אזרחי בעיקרון. אבל, הפרקליטה העבירה חומרים, לפדרלי (מחוז דרום ניו יורק) ולרשות המיסוי, על מנת לפתוח בחקירה פלילית גם.

    הפרקליטה דורשת החזר כתוצאה מן ההונאות פה, של 250 מליון דולר (לפחות, אבל, ייקבע סופית במשפט).

    הפרקליטה דורשת שטראמפ, בניו, ואחרים מנהלים שעבדו איתו, שבמשך 5 שנים, לא יוכלו להיות מנהלים או דירקטורים בחברות ניו יורקיות, ולא יוכלו לרכוש נכסים דלא ניידי (כלומר: קרקע, נדל"ן וכדומה).

    נעקוב ונראה מה יוצג בכתב ההגנה של טראמפ.

    נ.ב: יש רק לציין, מ- 2016 ואילך, בהיותו נשיא, אז אחרים נכנסו חזק יותר לתמונה במעשים אלו (באמצעות קרן נאמנות וכו….הכוונה לבניו, ביתו, ומנהלים אחרים).

  • למה 400 מצלמות?

    ויקיפדיה/ הלל ויס

    אז לפנינו בג"צ מענין. בג"צ בנושא עליית יהודים להר הבית וכדומה. כמותו בערימות במשך שנים. במקרה הזה, מאתגרים את נושא איסור הכנסת תשמישי קדושה יהודיים להר הבית. מה שמענין אבל בעתירה הספציפית הזו, שהם טוענים, שכל הרעש והטרמינולוגיה סביב הר הבית, שהוא בבחינת מקום רגיש במיוחד, חבית חומר נפץ וכאלו, פטפוטי ביצים לשיטתם. להד"ם. סתם מניפולציות פוליטיות וכדומה. כל האיסורים הללו על יהודים, בגין רגישות בטחונית, חסרי בסיס ממש.

    טוב, כהרגלנו, תחילה כותרי הייחוס של פסק הדין:

    אז לא ניכנס להכל, אבל בכל זאת, טיעון קצת לא שיגרתי כאמור הטיעון שלהם. כל האיסורים הבטחוניים הללו, בדבר מקום רגיש במיוחד, שיפוצץ המזרח התיכון וכו… חסרי שחר. בפוסט אחר אגב (400 מצלמות תעשה לך) תיארנו לא פחות ולא יותר, מ-400 מצלמות בעיר העתיקה שמצלמות ומנטרות ללא הרף האזור הזה. אבל, נצטט אותם:

    עד כאן הציטוט:

    טוב, רק ראוי לציין שיש פה איזה סתירה מניה וביה. שהרי, הם עומדים על החשיבות של הר הבית או השתלטות מוסלמית על הר הבית, ובעקבותיה, על ארץ ישראל לשיטת המוסלמים. ועוד, משתמשים בטרמינולוגיה של חומרה (אם כי לא ברור הקונטקסט המדוייק בציטוט עצמו). זה בכובע אחד. בכובע שני, מתארים האיסור הבטחוני כחסר שחר ? שהטרמינולוגיה של רגישות היא חסרת ביסוס. בעייתי ביותר ליישב זאת הרי, לשיטתם שלהם.

    טוב, העתירה נדחתה. גם על הסף (בגין עניינים פרוצדורליים). וגם מהותית, היה בכל זאת איזה דיון משפטי עקרוני (למרות הדחייה על הסף כאמור). גם לאור הדיון המשפטי העקרוני משהו, אין עילה משפטית להתערבות בג"צ פה בסיפור.

    אז כפי שציינו לא פעם: בג"צ לא מתערב בהחלטות הרשות המבצעת. רק במקרים קשים. מקרים של חוסר חוקיות. חוסר סבירות וכדומה. משהו מהותי. יורד לשורשו של ענין. או אז, בג"צ מתערב, ומורה את דרך הישר, לרשות המבצעת. אבל, ככלל, אם אין על פניה טעות ברורה וקשה ובלתי חוקית וחוקתית, בג"צ יימנע מלהתערב.

    כך גם כאן. זוהי מדיניות בטחונית מקדמת דנא. זה ענין למשטרה ולממשלה. החלטות הממשלה עד כה, היו מבוססות על סטטוס קוו (או שימור הסטטוס קוו בהר הבית) ושיקולי ביטחון. וכך זה יישאר, אין בסיס להתערבות בג"צ פה.

    לגבי תשמישי קדושה והכנסתם להר הבית, ישנה הוראה מפורשת של הגופים הבטחוניים וכדומה. נצטט:

    עד כאן הציטוט:

    ועוד, מבחינה פרוצדורלית, הסברנו כבר בעבר. לפני שעותרים לבית משפט או לבג"צ. ממצים האפשרויות מול הרשות המבצעת. בודקים היטב וחותכים היטב את כל החלופות והמיצוי העובדתי. כך שמגיעים לבית משפט, עם סירוב מוכן ועשוי כדבעי. למה זה ? הסברנו, שאחרת, בית משפט, יצטרך לבזבז זמן, על תשתית עובדתית ומשפטית עשויה בחלקה. ואז זה ימרח זמן. יבזבז זמן שיפוטי יקר. מגיעים מוכנים, ואז בית משפט, חותך על התשתית העובדתי/ משפטית המוכנה והממוצה (מיצוי). ועוד:

    מאוד אוהבים פה הטרמינולוגיה של "הפרדת רשויות" סו קולד. מי שמאוד אוהב את זה, צריך להבין:

    לפני שבית משפט מתערב (לבקשת צד ג') צריך לתת צ'אנס לרשות המבצעת והשולטת, להסביר הענין. לדסקס הענין עם צד ג'. לחתוך. למצות. ללבן כדבעי כל החלופות, כל ההסברים וכדומה.

    זה לא מה שעשו העותרים פה לפני שהגישו בג"צ. לא בשל הדבר. נדחה אז על הסף בגין כך.

    ואיך לא ? פינת הגיחוך הדי הקבועה שלנו:

    מי השופטים (אחידות דיעים נניח כאן הרי): מינץ מתנחל משיחי משהו, עם כיפה צבעונית ענקית על הראש משהו. שטיין גורסים שהוא ימני עלק וכו… והשופט המוביל ,לא פחות ולא יותר, ערבי (כבוב).

    היו סמוכים ובטוחים. הם באחידות דיעים. ולא משנה כלל, איזו דת, איזה יישוב, איזה אללה. לא קשור פשוט. כל השופטים כמעט עד היום, דחו עתירות מסוג זה. לא מתערבים במעשי הרשות המבצעת. בטח לא בנושאים בטחוניים. נדיר יחסית. ו- לא מגישים עתירה לא בשלה. וחסל.

  • בטראנס אל המוות !

    ויקיפדיה/ מוזיקת טראנס

    אז לפנינו פסק דין (הכרעת דין, וגזר דין בנפרד להלן יבוא לינקים) מאוד חשוב ומענין. בטח קראתם על המקרה של אותה מבלה חיילת צעירה (טוהר דוד ז"ל) אשר יצאה לבילוי במסיבת טבע בדרום, ומצאה את מותה במסיבה. שאלת האחריות הפלילית, של מארגני המסיבה, היא הנושא הנדון בפסק הדין. העסק מאוד מורכב. הכרעת הדין לבדה, מחזיקה קרוב ל- 172 עמודים, לא נוכל כמובן לגעת בהכל פה. אבל, כמה עיקרים חשובים.

    נדביק תחילה כהרגלנו, את כותריי הייחוס של הכרעת הדין:

    אז לינקים:

    כאן להכרעת הדין:

    https://bit.ly/3xvSHXn

    כאן לגזר הדין:

    https://bit.ly/3eYNRve

    ותקציר גזר הדין נדביק אותו כאן במלואו, לקבל תמצית חסכונית, שנוכל להרחיב קצת פילוסופית:

    אז עד כאן לינקים ותקצירים למינהם. ותכל"ס:

    אז רגע, יכול אדם לתהות. המארגנים נכנסו לכלא. בעצם, על מה ? נכון, הם היו מחוייבים על פי חוק, לדאוג לצוות רפואי במקום. נכון. לא דאגו לזה. דאגו להגברה. תאורה. תקליטן וכדומה. לא לצוות רפואי ? אבל, הם עברו אולי על איזה חוק בנוגע לרישוי עסקים אכן. למה הם אחראים למותה? הם לא גרמו לזה. נכון: לא ברור לגמרי ממה מתה. ייתכן מסמים. ייתכן שילוב של סם/ אלכוהול/ חום וכו… ( לפעמים סמים ממריצים, גורמים לחום יתר אגב). אולי הייתה לה איזה בעיה רפואית מוכמנת או קודמת וכדומה. הם הואשמו בכך שהרגו אותה למעשה (עבירת הריגה). איך בדיוק ? אדם מן היישוב, בהחלט יכול לתהות כאן. מה גם שהייתה בחורה בגירה (בוגרת) כשירה לחלוטין. למה עליהם נופל התיק ?

    אלא, שמבחינה פלילית, מעשה של הריגה, יכול לבוא במעשה של ממש. אבל, גם יכול לבוא במחדל. במחדל, כלומר, בעצם האי עשייה, במקום בו אדם לא כל שכן על פי חוק היה חייב לעשות משהו.

    נצטט מחוק העונשין, חלק רלבנטי מסעיף 18:

    (ב) "מעשה"- לרבות מחדל, אם לא נאמר אחרת.

    (ג) "מחדל"- הימנעות מעשייה שהיא חובה לפי כל דין או חוזה

    עד כאן הציטוט:

    אז אין לדמיין זאת, כאילו צריך לחפש משהו שהם עשו, השתמשו בו, באו במגע ישיר איתה, וכך גרמו למותה. אלא: שאם חדלו. אם לא עשו משהו כמצוטט. נמנעו מעשייה, שהיא כשלעצמה חובה על פי דין או חוזה, ובכך, גרמו באופן ישיר או עקיף למותה, הם חייבים בעבירת הריגה ככה בגדול. שהרי, ברור כשמש, על פי חוות הדעת הרפואיות, שאם הייתה בו במקום עזרה רפואית ראשונית, ופינוי מהיר, סיכוי טוב מאוד, שהיא הייתה היום בין החיים ככה ממש בגדול מאוד.

    נצטט השופט (הכרעת הדין):

    אבל, עדיין זה לא מספיק או כזה פשוט. כתוב לנו: על פי דין, או חוזה למשל. כלומר, לא מספיק שאדם חדל ונמנע מעשייה. צריך גם מקור חוקי לחפש לאותה האי עשייה או מחדל. וזוהי מלאכתו של השופט או התובעים בין היתר:

    מהו המקור החוקי לעשיה שממנה המארגנים נמנעו הרי. המקור החוקי, צריך להתאם לאי עשייה. צריך גם לייצר זיקה של סיבה ותוצאה וכדומה, בין האי עשייה, לבין המוות כמובן.

    במקרה הזה, יש כמה וכמה אפשרויות. אנו נמחיש בשביל המתודולוגיה נניח, אפשרות מסויימת שהשופט מזכיר (מהכרעת הדין) . הנה:

    אז הנה לנו: השופט מאזכר את סעיף 325 לחוק העונשין. הסעיף מציין מצב בו אדם, נוטל על עצמו משימה כלשהיא (כמו טיפול רפואי) וחובה עליו, לנהוג בזהירות, בסבירות, במיומנות, ולא לסכן אנשים במעשיו. ועל פי הפסיקה ועל פי דעת מלומדים, לא רק ברפואה עסקינן. ולא רק בבעלי מקצוע רפואיים. אופי הפעולה מכתיב הזהירות, ולא בעל המקצוע כמצוטט.

    אז הם (מארגני המסיבה) לא נהגו בזהירות. לא נהגו במיומנות. לא נהגו בסבירות. היו צריכים לקחת בחשבון, שמאות אנשים. בחום. תחת סמים תדיר. רוקדים. פעילות גופנית מואצת. ייתכנו מקרים רפואיים פה. אבל, לא דאגו לצוות רפואי במקום. הייתה עליהם חובה חוקית לעשות כך. ולא עשו. חדלו. נמנעו מעשייה. ולכן, הם למעשה מבחינת המחוקק והשופטים, הרגו אותה. כמובן, בשום אופן לא מתוך כוונה תחילה וכדומה. אבל, באי העשייה הרגו אותה למעשה.

    זוהי תוצאת תרבות הסמוך. סמוך על סחבי סחבק. וזה מאוד מצער. לא רק החיילת האומללה ז"ל. אלא, הנאשמים עצמם נורמטיביים. והסתבכו קשות (לפחות לנאשם מס' 1, אין עבר פלילי, אבל, גם השני, לא קרימינל טבוע עושה רושם ברור, גם אם יש לו אכן עבר פלילי. השלישי זוכה מחמת הספק).

    ולא נשאר אלא לצטט שוב ושוב, את מה שהשופט ציטט בתחילת גזר הדין:

    "לאחת הבעיות הכואבות שלנו יש שם, שם פרטי ושם משפחה – זהו צירוף שתי המילים "יהיה בסדר". צירוף המילים האלה, שרבים מאיתנו שומעים בחיי היום-יום של מדינת ישראל, הוא בלתי-נסבל. מאחורי שתי המילים האלה חבוי בדרך-כלל כל מה שלא "בסדר": יהירות ותחושת ביטחון עצמי מופרז, כוח ושררה, שאין להם מקום. ה"יהיה בסדר" מלווה אותנו כבר זמן רב, שנים, והוא סממן לאווירה הגובלת בחוסר אחריות ברבים מתחומי חיינו. ה"יהיה בסדר", אותה טפיחת כתף חברה'מנית, אותה קריצת עין, אותו "סמוך עלי", הוא סממן לחוסר סדר ומשמעת, למקצועיות שאיננה, לבטלנות שישנה. אווירת ה"חפיף" היא, לצערי הרב, נחלת ציבורים רבים בישראל, לאו דווקא בצה"ל. היא אוכלת בנו בכל פה. ואנחנו כבר למדנו בדרך הקשה והכואבת ש"יהיה בסדר" פירושו שהרבה מאוד לא "בסדר"".
    (מתוך נאומו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל בטקס סיום מחזור של בית ספר לפיקוד ומטה של צה"ל, 1992).

    נ.ב: לא שמתי לב, שבתקציר לא מוזכרים סעיפי ההרשעה. אז למעשה, תכל"ס, נאשם מס' 1 הורשע על סמך סעיף 301ג' לחוק העונשין. ונאשם מס' 2 הורשע על סמך סעיף 304 לחוק העונשין ( המתה בקלות דעת. ו- גרימת מוות ברשלנות, בהתאמה כמובן).

  • יש מגן.אין/יש הגנה.

    ויקיפדיה/ מגן דוד אדום

    אז לפנינו פסק דין מענין. בית משפט שלום בתל אביב. תביעת לשון הרע. לרוב, תביעות לשון הרע, הן בין אנשים, בין בני אדם. מקרים יותר פרטיים נקרא לזה. פה יש לנו מקרה, לא הכי מצוי, מקרה בו תאגיד או גוף ציבורי (מד"א כאמור) תובע אדם פרטי על לשון הרע.

    ותחילה, כמו תמיד, נדביק את כותרי הייחוס של פסק הדין:

    אז ענין לנו ביריבות מתמשכת בין שני ארגוני הצלה. מחד: מגן דוד אדום. מאידך, איחוד והצלה. זה רק הרקע הכללי. אבל, מגן דוד אדום, לא תובע את איחוד והצלה, אלא, תובע על לשון הרע, את מר משה מזרחי, שהוא: צלם במקצועו, חבר בלשכת העיתונות הממשלתית, ומזה מספר שנים, הוא מתנדב בעמותת איחוד והצלה כאמור.

    ויקיפדיה/ איחוד והצלה

    אז לא נוכל כמובן להיכנס לכל פרטי פסק הדין. בחלק מן התביעות זכתה מגן דוד. חלק נדחה. בסך הכל, זכתה מגן דוד, בסכום של 8000 שח' (התביעה הייתה על סך: 150,000 שח') זכתה כאמור, על אותם חלקים שלא נדחו.

    את לשון הרע יש להבין כפי שהסברתי בעבר, על רקע דיאלקטיקה בין שני ווקטורים או עקרונות מוסריים:

    מחד זכותו של אדם לשם טוב. מאידך: זכותו של אדם לחופש ביטוי. יש מתח או ניגוד בין שני עקרונות מוסר רבי מעלה אלו. לא פשוט לאזן על פי נסיבות המקרה, איזה זכות גוברת. האם שם טוב. או: חופש הביטוי. לכן בין היתר, לרוב, השאלה אינה האם עסקינן בלשון הרע בפרסום מסויים. לרוב, הפרסום יעלה לכדי לשון הרע. מספיק ביזוי, השפלה וכדומה בביטוים שפורסמו, על מנת שהדברים ייחשבו לשון הרע. אחרת, על מה הענין הרי ? לרוב זוהי לא הבעיה העיקרית. הבעיה העיקרית לרוב הינה:

    האם יש הגנה לנתבע. הגנה שמייצרת מחסום, או מייצרת עדיפות לחופש הביטוי, על פני שמו הטוב של אדם (או של תאגיד כפי בענייננו).

    אחד הפרמטרים או הבסיסים ליצירת איזון זה, ועליו נעמוד פה:

    זהו הענין הציבורי שבפרסום, לא כל שכן, כאשר עסקינן בתאגיד ציבורי שנותן שירות לציבור, ושפועל על פי דין: מגן דוד אדום.

    ככל שהדברים שפורסמו, יש בהם ענין ותועלת ציבורית. ככל שהגוף הנפגע והתובע, הינו גוף או דמות ציבורית, כך ההגנה של הנתבע, תהא טובה יותר, ונטל ההוכחה או ההצלחה בתביעה, תהא קשה יותר על התובע. אמנם, ציבוריות, לא מפקיעה לגמרי זכות לשם טוב. אבל, מייצרת רפים (רף) קצת שונים.

    אז מה קרה פה בהקשר הזה. נצטט לגבי הפרסום השני למשל. נציין רק, שסך הכל, פרסם הנתבע, 3 פרסומים, ובפרסום השני אשר פורסם בפייסבוק, כך, נצטט:

    למרות הדברים הקשים הללו, נצטט השופט:

    אז תום הלב כמצוטט, חשוב מאוד לענייננו. יש כמה פרמטרים לתום לב ( נניח, מדתיות, סבירות, עוצמת הפגיעה וכו..) אבל, פרסום על ענין ציבורי, גם מהווה איזשהוא פרמטר לתום לב. הענין ציבורי, האם יש בו בפרסום תועלת ציבורית. הבעת דיעה בענין הנוגע לציבור. נצטט את השופט, מצטט מן העליון:

    אז כאמור, חלק התקבל, חלק נדחה. לעי"ל נדחה כמובן. השופט נתן משקל יותר גדול, לשיח הציבורי. לתועלת הציבורית. להבעת דיעה וכדומה בענין ציבורי, על פני זכותה של מד"א לשם טוב. זאת, למרות דברים מאוד לא פשוטים וקשים שנכתבו. הדברים עצמם, מהווים לשון הרע כמובן. לשון הרע, שגורם לביזוי. השפלה. פגיעה קשה במוניטין וכו… אבל, יש לנו פה מקרה קלאסי, שמביע התובנה המוצגת בתחילת הפוסט:

    לרוב, הבעיה אינה האם הפרסום עולה לכדי לשון הרע. אלא, האם לנתבע יש הגנה, שתגרום לתעדוף של חופש הביטוי, על פני לשון הרע או זכותו של אדם או תאגיד לשם טוב.

  • הכי טוב בבית הא ?

    Photo by Bruno Cervera/pexels.com

    בפוסט הראשון שהעלנו בבלוג ( אייכמן ושודדי הים) דנו בסמכות האוניברסלית. הסברנו שהסמכות האוניברסלית, הינה סמכות של מדינה, לשפוט פושעים בעבירות בינלאומיות קשות וכו… והסמכות אוניברסלית, משמע: למרות שהעבריין לא אזרח המדינה. למרות שהעבירה או העבירות, לא התבצעו בשטח המדינה בה הוא נשפט. זו הייתה בין היתר, סמכותה של מדינת ישראל למשל לשפוט את אייכמן ולהוציאו להורג. למרות, שהשואה התרחשה בכלל, לפני קום מדינת ישראל. למרות שאייכמן לא אזרח ישראלי ממילא. למרות שהפשעים עצמם ממילא, לא התרחשו בטריטוריה של מדינת ישראל ( שלא הייתה קיימת בכלל כאמור).

    אז זה מה שלפנינו לכאורה עכשיו:

    ארגון יהודי למען שלום במזרח התיכון ( Jewish Voice for a just peace in the Middle East) הגיש כתב תביעה בגרמניה, לבית משפט גרמני, בו הוא תובע את לפיד וגנץ. לפיד כראש ממשלה. גנץ כשר ביטחון, הכל בממשלת המעבר ובגין מבצע "עלות השחר".

    אז שוב: המבצע לא התרחש בגרמניה. לפיד וגנץ לא אזרחים גרמניים. למרות זאת, ישנה סמכות אוניברסלית לגרמניה, לשפוט אותם על פשעים בינלאומיים קשים לכאורה כפי הנטען על ידם.

    לא מזמן, נשפטו שני סורים במשטר אסד, בגרמניה. הם נמצאו אשמים ועונשם נגזר. הכל בגין פשעים נגד האנושות. עינוי של אסירים בכלא סורי (בקשר לאביב העמים הערבי שם, מלחמת האזרחים וכדומה). גם הם נשפטו ודינם נגזר, על בסיס הסמכות האוניברסלית כאמור. שהרי, הם לא היו אזרחים גרמניים בזמן ביצוע המעשים. העבירות התבצעו בסוריה, לא בגרמניה. ולמרות זאת כאמור, הסמכות האוניברסלית, מאפשרת לשפוט אותם הרי בגרמניה.

    חשוב כמובן להדגיש. צריך טריגר טריטוריאלי בעיקרון. כלומר, צריך שהאדם המועמד להישפט, יהיה במדינה תכל"ס בה הוא צריך לעמוד לדין. אחרת, אי אפשר יהיה כמובן לעצור אותו, ולהביאו למשפט. אז בענייננו, כמובן שתנאי הכרחי בעיקרון, יהיה זה, שלפיד או גנץ, יגיעו לגרמניה (אם בית המשפט, יקבל התביעה וימשיך איתה, יוציא צו מעצר וכדומה).

    ועוד, צריך להתגבר על בעיות חסינות כמובן. שהרי, ללפיד לפחות, יש חסינות בינלאומית ( מכוח המשפט הבינלאומי המנהגי, מנהגי, בניגוד לאמנה בינלאומית נניח. מכוח נוהג בינלאומי, או טוטאליות העבירה, כמו: ג'נוסייד) מפני מעצר, חיפוש, העמדה לדין וכו… גנץ לא ממש חותך. אבל, לפיד כראש ממשלה, זה בטוח.

    עדיין, זה לא אומר שהחסינות ידה על העליונה. מבחינת בית המשפט בהאג ואמנת רומא, ידה של החסינות על התחתונה. במקרה הזה, זה תלוי במשפט הגרמני, ולא נוכל להיכנס לזה פה.

    מה הם טוענים:

    הם טוענים, שאמנת ג'נבה, מכתיבה עיקרון שכתבנו עליו לא פעם: "מקבילית כוחות". ככל שהמטרה הצבאית האסטרטגית חשובה וקריטית יותר, אפשר לפגוע ביותר אזרחים לא מעורבים, ומתקנים אזרחיים כפגיעה אגבית (אגב). וההיפך: ככל שהמטרה הצבאית האסטרטגית זניחה, כך פחות אזרחים ומתקנים אזרחיים יכולים להיפגע.

    אז בעלות השחר הם טוענים. לא מובן על מה כל כך הרבה קורבנות של אזרחים לא מעורבים ? איזה עילה ? איזה מטרה אסטרטגית ? הטיעון שלהם תמוה קצת, הם טוענים כך, נצטט מן ההודעה שלהם בדבר התביעה:

    While Lapid claimed to have defended his people, Gantz announced that there would be “further pre-emptive strikes in the future if necessary”, whether the threat came from Khan Younis (in Gaza) or Tehran – a sign that the Israeli leadership wanted to show strength by killing Palestinian children in the face of Western nuclear negotiations with Iran

    אז הישראלים רצו להראות עוצם ידם, על ידי הרג ילדים פלסטינאים, והכל לאור או בגין המשא ומתן בין המערב לאיראן בקשר להסכם הגרעין ? והרי האיראנים טועמים מעוצם ידה של מדינת ישראל, כל שני וחמישי בסוריה. באיראן עצמה.הם חולי עצבים מזה כבר. חברו להסכם עם הרוסים, על מנת לשפר את יכולת הביון הנגדי שלהם. בטח שגם המערב מודע ליכולות הישראליות. ובכלל, הכל התחיל עם מעצרים בג'נין והתרעות לגבי מתקפות של הג'יהאד האיסלאמי. קצת תמוה. ואם מדינת ישראל בנחיתות צבאית כלשהיא, אז זה דווקא בקשר לתקיפה של כורים באיראן. לא דברים כאלו. סיכולים ממוקדים ואללה פגיעות מדוייקות במטרה וכו… ? קצת תלוש.

  • להט"ב,להד"ם,עב"ם

    Photo by Mikhail Nilov/ pexels.com/ למצולמות אין קשר לפוסט

    פסק דין מענין וחשוב לפנינו. מדובר על הפליה של לסביות בשכירת דירה (בת ים, שכונה דתית על פי הנתבעת).

    ותחילה, כהרגלנו, נדביק כותרי הייחוס, יחד עם מבוא קצר או רקע קצר לאירועים מושא פסק הדין:

    עד כאן:

    טוב, כדאי היה להביא פה התמליל ( העלאה בכתב של השיחה הטלפונית בין התובעת השוכרת, לבין הנתבעת בעלת הדירה):

    עד כאן התמלול, ונדגיש, זה לא התמליל של כל השיחה:

    טוב, אז יש לנו כאן תחילה מתח פשוט:

    בין זכותה של התובעת הלסבית לשיוויון, לכבוד, לבין זכותה של הנתבעת, לנהוג בדירתה קניינה כפי ראות עיניה, ולשכור אותה, למי שמתאים לה, לא למי שלא מתאים לה. בקיצור: זכות הקנין נ' זכות לשיויון, כבוד, אי הפליה.

    מבחינת השופט/ רשם, עילת הסירוב (משמע, הומוסקסואליות) הינה פסולה. מבחינה מוסרית לכאורה, פסולה. הוא אפילו הרחיק קצת יותר, עם הבעת סלידה. זה ברור.

    מבחינת השופט, במישור המשפטי פרופר, אין פה שום חובה חוקית על הנתבעת, להשכיר הדירה שלה, הואיל ועסקינן במישור הפרטי פרופר. הפליה מבחינת השופט והמחוקק, הינה במישור הציבורי, במרחב הציבורי, לא במישור הפרטי הטהור. נצטט:

    והמסקנה מבחינת השופט:

    עד כאן בקשר להפליה:

    אלא שיש פה עוד מימד, וזהו המימד החוזי ( חוזים). וכאן אנו כבר במישור הפרטי פרופר:

    למעשה, אנו צריכים לבצע הבחנה בין משא ומתן לקראת חוזה או חתימה על חוזה, לבין תכל"ס קיום החוזה (אחרי שכבר נחתם). אנו כמובן, נמצאים באיזשהוא שלב מאוד מוקדם, של קיום משא ומתן לקראת חתימת חוזה, בין הנתבעת לתובעת (השיחה הטלפונית). קיום משא ומתן לקראת חתימה על חוזה, מחייב תום לב. זה לא כמו לברוח מחוזה חתום כמובן, אבל, מחייב איזשהוא תום לב. יושר. גילוי פרטים וכדומה, כמו איזון בין זכויות הצדדים הנושאים ונותנים (במקרה של פיצוץ המשא ומתן).

    אז השופט גם עמד על הנושא של קיום משא ומתן לקראת כריתת חוזה בין שני הצדדים בענייננו, ובחן את המתח, שבין זכות הנתבעת לשיויון, לבין זכות התובעת לקנין פרטי ( המתח הזה, הרי פוצץ המשא ומתן. האם בצדק. לטובת מי מאזן הצדק נוטה בקשר למשא ומתן החוזי ?).

    אז יש לנו כמה פרמטרים או מבחני עזר, על מנת לקבוע לאיזה צד כף הצדק תיטה במקרה כזה ( של ניהול משא ומתן כאמור, לקראת כריתת חוזה). כללית, עקרונית ככה בגלובל, ונביא כמה מבחני עזר חשובים :

    -ככל שהמשא ומתן מגובש יותר, אזי צריך סיבה חזקה יותר לפרוש.
    – כמה משאבים הושקעו.
    – האם היחסים ארוכי טווח, מורכבים, או קצרי טווח ( למשל, לא דומה רכישת דירה באחת וחסל, לבין יחסי שוכרים לאורך זמן).
    – עד כמה ההיבט הכלכלי דומיננטי. היבט כלכלי נ' היבטים מופשטים מוסריים יותר.
    – הסביבה עצמה, האם הומוגנית (נניח יישוב דתי הומוגני) או סביבה עירונית מגוונת.
    – האם ההפליה בליבה הקשה (נניח סל עילות ההפליה של: גזע, מין,צבע עור וכו…) או נניח כרוכה בהעדפות אישיות מובהקות (כגון סוג מוזיקה).

    אז זה ככה בכללי. עכשיו, בקשר למקרה שלפנינו, השופט עשה את האיזון, והגיע למסקנה, שהדין עם הנתבעת. כף הצדק, נוטה אליה. לא הייתה עליה חובה לא להפלות כאמור, וגם לא הייתה עליה חובה מבחינה חוזית, לא לפוצץ המשא ומתן בשלב בו התפוצץ. נצטט:

    עד כאן:

    נושא ההפליה הוא די בעייתי במדינת ישראל. הרבה קבוצות אתניות. הרבה ניגודים תרבותיים. מיעוטים. זה סיבוך מאוד מאוד לא פשוט פה. חבל שבמקום לחנך לישראליות גלובלית , החברה פה, מקצינה לכיוונים של חידוד תרבותי, מבדל, מפלה וכדומה. זה מוריד לטמיון, הישגים של עשרות שנים של עשייה בכור היתוך. עשייה מרשימה ביותר. נעלה על זה פוסט נפרד ומאורגן.

  • סובסידיות מפסידות.

    ויקיפדיה/ מבקר המדינה

    אז לפנינו פסק דין (בג"צ) חשוב מאוד. מענין מאוד. העותרות, מפעילות של תחבורה ציבורית, קוראות תגר, על החלטת מבקר המדינה לבקר אותן ואת פעילותן. לא לענין מבחינתן. פסק דין לא קצר. קצת ארוך. לא נרד כמובן לכל הפרטים. אבל, נסביר את העיקר. גם היועמ"ש שם בין המשיבים, כפי שהסברנו בעבר, כאשר יש נושא בעל השלכות ציבוריות חשובות, היועמ"ש מתייצב, גם אם הוא לא צד ישיר.

    ותחילה, כהרגלנו בקודש, נדביק פה כותרי הייחוס של פסק הדין:

    אז שוק התחבורה הציבורית נפתח לתחרות לא מזמן (החלטות ממשלה). אפשר לקרוא רקע על כך בפסק הדין עצמו. אפשר גם בתמצית של תמצית למי שיותר נוח לו, כאן בהודעה דאז של הרשות לתחבורה ציבורית.

    אלא שכאן מדובר על מעין תחרות. פסאדו תחרות. למה ? אם כך:

    יש שירותים ציבוריים/ בסיסיים, שהמדינה מבחינתה, חייבת לאסדר. לא יכולה אחרת. אם השוק יהיה חופשי לגמרי, אזי ברור, שיישובים נידחים ורחוקים, עם אוכלוסיה סוציו אקונומית נמוכה, לא יקבלו שום שירות של תחבורה ציבורית. למה ? יילכו רק על מה שרווחי המפעילים, ויתכנסו לתוך בועות אורבניות עסיסיות. זוהי פגיעה קשה בציבורים רבים. המדינה לא מוכנה לדבר כזה. יש גם נושא של זיהום אויר. פריון עבודה ועוד. בקיצור, אינטרס לאומי ציבורי, רב מעלה.

    לכן, במקביל לפתיחה של תחרות ככה על הנייר, המדינה גם מסבסדת את התפעול ככה בגדול. מסבסדת שוב, על מנת שלא יהיה שוק לגמרי חופשי. כי אם רק ביקוש והיצע ישלטו בכיפה, אזי, כל מיני ציבורים, שחיים בג'הנם נניח, לא יקבלו שום שירות ושום בטיח, משום מפעיל ציבורי. זה לא נסבל.

    אז ברור כשמש הדבר לכל בר דעת.

    אז איפה הבעיה פה עם מבקר המדינה ? ככה:

    מבקר המדינה, הגיע למסקנה, שהם מקבלים תמיכה מן הממשלה. אבל, העותרים טוענים, שזוהי לא תמיכה. זוהי סובסידיה. אם זוהי סובסידיה, אזי, על פי החוק ( חוק מבקר המדינה) הם לא צריכים להיות מבוקרים על ידו ככה בגדול. אם זוהי "תמיכה", הם צריכים להיות מבוקרים על ידו. מבחינתו של המבקר, זוהי תמיכה, ולכן הם צריכים להיות מבוקרים על ידו.

    בכך ככה בגדול, בג"צ היה צריך להכריע. מה טיב הכספים שמוזרמים לעותרים/ מפעילים. האם סובסידיה. האם תמיכה. אם סובסידה כאמור, אין ביקורת של מבקר המדינה. אם תמיכה, יש ביקורת. זוהי השאלה לפנינו.

    נוסיף רק אגב אורחא הערה חשובה לפני ההכרעה ממש:

    יתהה התוהה, מה משנה בעצם? מה הם מפחדים כל כך מביקורת המבקר. אם כך, זה עשוי לפגוע: בפרטיות. בגילוי של סודות מסחריים. בניהול או עצמאות המנהלים וכדומה. זה מאוד משנה בשבילם.

    אם כך, לפחות לגבי חלק מן העותרים, בג"צ (באחידות דיעים) הגיע למסקנה שעסקינן לא בתמיכה, אלא בסובסידיה. הואיל וזוהי סובסידיה, חרג מבקר המדינה מסמכותו, ואין הוא יכול לבקר חלק מן העותרים.

    אז מבחינה פילוסופית, מה ההבדל בין תמיכה לבין סובסידיה:

    השופט המוביל א.שטין, שוטח זאת כך:

    ככל שהכסף הציבורי המוענק לגוף, משרת את הצרכנים, ולא ממש את הישות שמקבלת הכסף, אזי זוהי סובסידיה, ולא תמיכה. אם הגוף עצמו, יש לו זכות קיום מבלעדי הכסף של המדינה. הוא שוחה בשוק הוא יכול להתקיים גם מבלעדי הכסף של המדינה, זוהי סובסידיה. אנו צריכים לדמיין, מאפייה נניח:

    נניח שלחם מסוים בסיסי/ אחיד מסובסד. לטובת הצרכנים החלשים. אבל, המאפייה כך או כך, תחזיק ותרוויח. למה ? היא מוכרת גם לחם פרמיום נניח לכל מיני עשירונים גבוהים יותר. אזי, עסקינן בסובסידיה. לטובת הציבור. לא ממש לטובת הגוף. ולכן, זוהי לא תמיכה, וגוף כזה, לא צריך להיות מבוקר מבחינת השופטים. הממשלה בסך הכל, מתערבת, מאסדרת, על מנת למנוע עיוותי שוק קשים ( כפי נניח נוסעים ממקומות רחוקים מאוד כפי שהסברנו לעי"ל).

    נצטט קצת:

    עד כאן הציטוט:

    אז איפה העיגון המשפטי ? העיגון המשפטי העקרוני, הינו בחוק מבקר המדינה כאמור. החוק ( סעיף 9(8) ) כך מורה אותנו, נצטט:

    גוף מבוקר

    1. ואלה הגופים (בחוק זה – גוף מבוקר), אשר יעמדו לבקרתו של המבקר:

    ובין יתר החלופות, זה סעיף קטן 8, כך, נצטט:

    (8) כל מפעל, מוסד, קרן או גוף אחר הנתמכים, במישרין או בעקיפין, על ידי הממשלה או על ידי אחד הגופים המנויים בפסקאות (2), (4), (5) ו-(6) בדרך הקצבה, ערבות וכיוצא באלה; אולם הבקורת על גוף כזה לא תופעל, אלא אם הועדה או המבקר החליטו על כך ובמידה שהחליטו;

    עד כאן הציטוט:

    אז הסעיף עצמו, מפרט, איזה גופים יעמדו לביקורת מבקר המדינה. החלופה הרלבנטית בעיקרון לענייננו, הינה סעיף 8 קטן המצוטט. וכתוב לנו: "הנתמכים, במישרין או בעקיפין, על ידי הממשלה" . תמיכה, להבדיל מסובסידיה לגבי השופטים ככה בגדול מאוד.

    אז בסופו של חשבון, חלק מן העותרות מקבלות תמיכה מבחינת השופטים (מפעילות היסטוריות, כמו "אגד") וחלק יותר צעירות, לא מקבלות תמיכה, אלא סובסידיה. הכל באחידות דיעים.

    ונצטט סוף דבר:

    עד כאן הציטוט:

    אז לרוב אני מסיים בפינת גיחוך. לרוב גיחוך לגבי מה שכותבים על שופטים ומערכת המשפט. פה מעין גיחוך על המחשבה, שאפשר לקיים שוק חופשי לגמרי, שהכל ייקבע בו על ידי ביקוש והיצע בלבד. אין שוק כזה, או מדינה כזו. זוהי הבלות רוח. לא קיים. אפילו לא בארה"ב, ארץ החופש והקפיטליזם סו קולד (וארץ המיתוסים האצטקיים המגוחכים). נהפוך הוא. ואנו נקדיש לזה פוסט נפרד. ככל שהשוק יותר חופשי וקפיטליסטי סו קולד, נדרשת יותר התערבות של הממשלה למעשה. למה ? פוסט נפרד. לא פשוט.

    נ.ב: דווקא כן. השופט המוביל א.שטין, נחשב בימין. בימין כלכלי עלק. איזה גיחוך. אבל, ככה חושבים.

  • אין חופש בלי מידע. ואין מידע בלי חופש!

    Photo by Markus Winkler from Pexels

    אז לפנינו פסק דין מאוד חשוב, מאוד מענין. שני הליכים שאוחדו: ערעור מינהלי, וגם בג"צ. 

    כולם זוכרים את תקופת מגיפת הקורונה הרי. חשדנות עצומה ממש. חשדנות כלפי השלטון והמימשל. כלפי נתניהו בייחוד. קץ הדמוקרטיה. מימשל צבאי. שעת חירום. נתניהו מבקש להרוס את מערכת המשפט והדמוקרטיה ככלל, הכל לצורך דחיית המשפט שלו בין היתר וכדומה. 

    קצת כותרים ולינקים מוטבעים בכותר התחתי של כל הדבקה, יחזירו אותנו באמת לאוירה הקשה ששררה בארץ דאז: 

    זמן ישראל

    או:

    עיתון כלכליסט

    או:

    כיכר השבת

    ואפשר להשוות עם מחקר בינלאומי שביצע עיתון "העין השביעית":

    העין השביעית

    על רקע זה העתירה והערעור כאמור: העותרים השונים, מבקשים פרסום של תמלילים ופרוטוקולים מישיבות הממשלה או ישיבות ועדת השרים לענין הקורונה. הכל בשביל להוכיח, את כשלי הממשלה והכוונות הזדוניות או הרשלניות בטיפול בקורונה.

    אבל, כהרגלנו, נדביק תחילה את כותרי הייחוס של פסק הדין כאמור:

    פסק הדין מאוד ארוך יחסית (54 עמודים). לא פשוט כלל להבנה. לא נוכל לעמוד פה על הכל בטח ובטח. מוטב להתרכז בפילוסופיה יותר בהירה ופשוטה בפסק דין כזה, מאשר סיבוכים שיפוצצו את השכל פשוט. 

    העתירה נדחתה באחידות דיעים של  שלשת השופטים יש לציין תחילה. 

    ברור שהעתירה נדחתה על יסוד חוקי וחוקתי מאורגן ומבוסס היטב. גם אם לא ממש ניכנס לכל זה, עדיין, זה צריך להיות ברור. אבל עדיין, התכלית של החוק, התכלית של התקנות, זה ענין קריטי מאוד במשפט. התכלית עצמה, מכריעה את המערכה לא פעם.

    אז בכל זאת. למה נדחתה העתירה הרי ? חופש הביטוי הוא הרי עיקרון יסוד שאין לערער עליו במדינת ישראל. ואיך חופש ביטוי בלי חופש מידע ? בלי נגישות למידע ? הרי הנגישות למידע ולנתונים, היא הבסיס לחופש הביטוי. שהרי אם לאיו, איך אפשר יהיה להעביר ביקורת על השלטון. אם השלטון עצמו ימנע נגישות לנתונים ומידע, אזי, אי אפשר יהיה לבסס ביקורת על השלטון. לבסס, להוכיח, להמחיש, לשכנע ציבורים וכדומה.

    אז מה פתאום להסתיר מידע מן הציבור, ועוד לגבי מגיפת קורונה כה איומה ?

    אבל, בכל זאת, השופטים הגיעו למסקנה באחידות דיעים כאמור, שאין להתיר פרסום פרוטוקולים ותמלילים וכדומה בקשר לתפקוד הממשלה בטפול בקורונה.

    הבעיה מבחינה פילוסופית היא כזו:

    הרבה רעיונות טובים, מתגבשים על ציר הזמן. מתגבשים תוך כדי תנועה. יצירתיות, לפעמים נשמעת מבחוץ, משהו מגוחך מאוד. אבל, במחשבה שניה, הרבה רעיונות יצירתיים, כן מצליחים. הרבה פעמים, רצף של רעיונות יצירתיים אבל, לא יוצלחים, מוליד בסוף, רעיון טוב מאוד ומוצלח מאוד.

    אלא, שבעבודת המימשל, זוהי בעיה. למה ? היסטריה ציבורית. שמועות מוגזמות. תקשורת שחופרת גימיקים עד אין קץ. חשדנות כלפי המימשל והמדינה על זרועותיה.

    לכן, ישנו עיקרון משפטי מימשלי חשוב:

    הפרסום הרשמי הפורמלי המאורגן והמבוסס, הוא זה שנחשב. לא משהו "חצי אפוי". לא תוכניות על הנייר בוסריות (לא בשלות). הכל, אחרי שנלקחו בחשבון, בעבודת מטה רצינית, כל ההיבטים הציבוריים, משפטיים, מימשליים וכו… אז מפרסמים.

    כך גם מונעים "אפקט מצנן". אם כל דיון פנימי, כל שמץ או תחילת רעיון, כל טיוטה, יפורסמו בהיסטריה לציבור, לא רק הציבור יסבול משמועות מטורפות, אלא:

    יהיה אפקט מצנן כאמור על עובדי הציבור או שרים בממשלה למשל. ההבנה שכל התבטאות תפורסם, תודלף, תשפיע לרעה על האופן והיכולת לקיים דיון רציני, מעמיק ואיכותי.

    לכן, גם המחוקק מגביל את הפרסום של דברים "חצי אפויים" או טיוטות וכדומה. למשל, חוק חופש המידע, בסעיף 9 (ב), כך מורה אותנו בחלקים רלבנטיים:

    (ב) רשות ציבורית אינה חייבת למסור מידע שהוא אחד מאלה:

    (1) מידע אשר גילויו עלול לשבש את התפקוד התקין של הרשות הציבורית או את יכולתה לבצע את תפקידיה;

    (2) מידע על אודות מדיניות הנמצאת בשלבי עיצוב;

    (3) מידע על אודות פרטי משא ומתן עם גוף או עם אדם שמחוץ לרשות;

    (4) מידע בדבר דיונים פנימיים, תרשומות של התייעצויות פנימיות בין עובדי רשויות ציבוריות, חבריהן או יועציהן, או של דברים שנאמרו במסגרת תחקיר פנימי, וכן חוות דעת, טיוטה, עצה או המלצה, שניתנו לצורך קבלת החלטה, למעט התייעצויות הקבועות בדין;

    זה היה השיקול המרכזי מבחינת רציונל ותכלית של השופטים לאשר את איסור הפרסומים כאמור של מידע בנוגע לקורונה:

    אפקט מצנן אשר ישפיע על תפקוד הממשלה ככלל.

    בית המשפט הדגיש:

    מאז ומתמיד, כך היה הדבר. הפרוטוקולים והתמלילים של דיוני הממשלה, היו מאז ומתמיד מוגדרים כסודיים ביותר אפילו ( בניגוד לעמדת העותרים, שגרסו ככה בכללי, שחל שינוי עם הזמן בהקשר סודיות). לכן, מעבר לביסוס החוקי, שלא ממש נכנסנו אליו ( ולמעשה, מבוסס בעיקר על תקנון הממשלה וחוקים אחרים, המתירים אי פרסום כדין) נושא התכלית של החקיקה והתקנות היה פקטור חשוב בהכרעה.

    חשוב לציין, שלא רק במדינת ישראל כך הדבר. השופט המוביל (י.עמית) עשה מחקר בינלאומי השוואתי מהיר, וגילה, שלא רק בישראל כך הדבר.

    נצטט קצת:

    קצת משפט בינלאומי משווה, הנה:

    ולא נסיים בלי פינת הגיחוך הדי קבועה שלנו:

    הנה, שלשת השופטים בקייס פה לעי"ל , נחשבים כולם עלק שמאל/ מרכז משהו מגוחך. אז נניח לפי התפיסה הרווחת בציבור, הם היו צריכים להיות עם הטהרנים השמאלנים עלק. עם העותרים שנדחו הרי (לפחות חלקם בוודאות יותר בשמאל, כמו העיתונאית טל שניידר למשל לעי"ל). עותרים שעתרו פה לגילוי מידע בשביל לדפוק את נתניהו לכאורה. למה לא ? היו עושים מזה מטעמים בתקשורת. מנעמים יממים אם היה מתפרסם. אבל, השופטים פה לא היססו כמעט. באחידות דיעים קבעו. לא מפרסמים. כל השאר, זבלה שאתם קוראים על שופטים ומערכת המשפט.

  • עץ החיים.עץ הרעל.

    ויקיפדיה/ הפיגוע בדומא

    לפנינו פסק דין חשוב מאוד, מענין מאוד. עסקינן בפיגוע בכפר דומא דאז, מניח שכולם זוכרים בכללי על מה המדובר (אם לא, וויקיפדיה לעי"ל). מבחינת ההליך, עסקינן בערעור פלילי בעליון, על המחוזי מרכז לוד. המערער עמירם בן אוליאל, מערער על הכרעת הדין, וגזר הדין. פסק דין לא קצר. מורכב מאוד. לא ניכנס להכל, אבל, עיקר הדברים, סביב קבילות ההודאות שלו בקשר לפיגוע הרצח והשריפה של בית משפחת דוואבשה.

    טוב, כהרגלנו בקודש, נתחיל עם הדבקה של כותרי הייחוס של פסק הדין:

    אז ככה:

    בארה"ב, ישנה דוקטרינה שאני מניח שמעתם משהו עליה: "פירות העץ המורעל". אם המשטרה, ייצרה ראיות שהופקו באופן לא חוקי, בית המשפט יפסול הראיות. אוטומטית בעיקרון יפסול. למה זה שם כך בארה"ב ? בעיקר בגלל שחייבים לחנך אנשי חוק. לחנך אותם לפעול בהגינות ובחוקיות. אם הם יידעו שבית משפט יפסול הראיה, והנאשם למשל יזוכה, אזי, כל העבודה שלהם, כל הלהט שלהם להרשיע יצטנן, והם ישקדו על ראיות שהושגו באופן חוקי. בקיצור, מעין הרתעה וחינוך.

    בישראל, המצב קצת שונה:

    בישראל, הפסילה של ראיות לא חוקיות היא יחסית. יחסית משמע: בית המשפט קובע, עד כמה הראיה פסולה אם בכלל. זה לא אוטומטי. בית המשפט מאזן בין כמה גורמים, בשביל להחליט אם הראיה תיפסל. בגלובל זה איזון בין:

    טוהר ההליך. חומרת העבירה. הפגיעה במשפט הוגן. לבין: שלטון החוק והצורך לגלות אשמים ולהענישם (מה שנתגלם בהלכת יששכרוב הידועה).

    נצטט השופט המוביל בקייס, י. אלרון:

    עד כאן הציטוט:

    אז מה הציר המרכזי פה בסיפור הזה:

    אותו עמירם בן אוליאל, למעשה, עבר עינויים או מעין. הופעלו עליו מה שנקרא "אמצעים מיוחדים". לא מפורט איזה בדיוק. אבל, אפשר להניח, איזוק יתר. תנוחות קשות. הפעלה של לחץ פסיכולוגי קשה מאוד וכדומה. כך קבע המחוזי, שזה מה שהוא עבר במסגרת חקירת הצורך מה שנקרא, והאמצעים המיוחדים שהופעלו עליו. זה אסור. זה פסול. אין חילוקי דיעות על כך. לא נוכל להיכנס יותר מזה.

    אלא שיש לנו בעיה אחרת, סניגוריו טוענים כך, נצטט:

    עד כאן הציטוט:

    הסניגורים טוענים כך: אחרי שהפעילו אמצעים פסולים, הוא הודה בהודאות עוקבות, לכאורה שלא תחת אמצעים פסולים. הודאה לכאורה מרצון וחופשית. אבל, זה לא יכול להיות הודאה מרצון, הודאה חופשית, שהרי, האדם המודה, עדיין היה תחת תחושת האימה המרחפת, של אמצעים מיוחדים שיכולים להיות מופעלים עליו. הוא בכלל תחת השליטה של המענה. אז לא ייתכן שהודאות עוקבות במקרה הזה, יהיו גם כן קבילות.

    בית משפט המחוזי, והעליון דחו זאת:

    וככה בכללי מאוד יודגש: לאור הכלל הפילוסופי המוזכר, של פסילה יחסית של ראיות, יש לבית המשפט הרי סמכות ושיקול דעת, לקבוע, בנסיבות הענין (יודגש: בנסיבות הענין) האם יש קשר סיבתי, בין ההודאות העוקבות (הכשירות, אבל, תחת אימת הלחץ או העינויים) והאמצעים הפסולים שהופעלו עליו לפני כן. או שההודאות העוקבות הכשרות, כשלעצמן כשרות וניתנו מתוך רצון חופשי, ובלי לחץ פסול.

    אז בית המשפט המחוזי, והעליון אישרו ככה בגדול מאוד:

    אין קשר סיבתי. ההודאות העוקבות, ניתנו מרצון חופשי. הן מהימנות, אותנטיות, ומעידות בעליל על אשמתו של הנאשם וכדומה, למרות ההודאות הקודמות כאמור, הלא קבילות ולא כשירות.

    למשל, השחזור היה אותנטי (שחזור הנאשם את המעשה). למשל, הוא ידע פרטים מוכמנים, שחלקם, אפילו לחוקרים לא היה ידוע. אז זה קביל. ומוכיח אשמתו.

    נצטט:

    ועוד נצטט לגבי מוכמנות פרטים למשל:

    עד כאן הציטוט:

    השופטים היו באחידות דיעים. יש לדחות הערעור, וההודאות קבילות למעשה, ומוכיחות אשמתו של הנאשם, ככה בגדול מאוד יודגש.

    בפוסט אחר, כתבנו על טראמפ וזכות השתיקה. והנה לנו המחשה. המערער, זכותו להיוועץ בעורך דין נשללה בהתחלה ( כדין אמנם, אבל, נשללה, והוא שמר אגב בתחילה, על זכות השתיקה). ואיך הוא יעמוד בדד מול חוקרים מיומנים ונחושים ? פער הכוחות עצום. תחת לחצים ואיומים הכל . זכות השתיקה כפי שהסברנו, מאפשרת לו בין היתר, להשוות כוחות איכשהוא עם המערכת והחוקרים, עד אשר עורך הדין שלו, יוכל להיכנס לתמונה, ולאזן יותר המצב. שהרי חוקרים, לא מאמינים שהאדם לפניהם חף מפשע ( גם אם בפועל הוא חף מפשע). ברור שמתייחסים אליו כאל אשם ומראש כך. לכן, זכות השתיקה, לאיו דווקא קשורה לאשם או חפות.

    ושוב אנו נוכחים, למה צריך בתי משפט ושופטים שלא עובדים אצל אף אחד. לא מענין אותם כלום. אין עליהם מרות, רק מרותו של החוק ( סעיף 2, לחוק יסוד: השפיטה). אם המימשל על זרועתיו, לא ירוסנו על ידי בית המשפט, אבוי לאזרחים. אלא, שפוליטי אם לאיו, השלכות פוליטיות אם לאיו, לא משנות. שלטון החוק, לא מאבחן בעיקרון, בין פוליטי ללא פוליטי. כאשר מדובר בשלטון החוק, לא מענין את השופט, מה פוליטי מה לאיו. וכך צריך להיות. אחרת, המחשה זניחה ביותר לעי"ל, מה קורה במשטרים בהם בית משפט לא שולט ביד רמה, ושלטון החוק, אינו עיקרון על.

לקבלת תוכן חדש ישירות לתיבת האימייל.