הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא… / שאול טשרניחובסקי
הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא קַרְקַע אֶרֶץ קְטַנָּה,
הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית נוֹף־מוֹלַדְתּוֹ,
רַק מַה־שֶּׁסָּפְגָה אָזְנוֹ עוֹדָהּ רַעֲנַנָּה,
רַק מַה־שֶּׁסָּפְגָה עֵינוֹ טֶרֶם שָׂבְעָה לִרְאוֹת,
כָּל אֲשֶׁר פָּגַע בְּמִשְׁעוֹלֵי־טְלָלִים יֶלֶד
מִתְלַבֵּט, נִכְשָׁל עַל כָּל גּוּשׁ וְעִי־אֲדָמָה,
בְּעוֹד בְּסֵתֶר נַפְשׁוֹ וּבְלֹא־דֵעַ עָרוּךְ
מִזְבֵּחַ, עָלָיו יַקְטִיר מִדֵּי יוֹם בְּיוֹמוֹ
לִמְלֶכֶת־הַשָּׁמַיִם, לְכוֹכָב וּמַזָּלוֹת.
וְאַךְ בִּרְבוֹת הַיָּמִים וּבְמִלְחֶמֶת־יֵשׁוּת,
וּמְגִלַּת־סֵפֶר חַיָּיו הוֹלְכָה מִתְפָּרֶשֶׁת, –
וּבָאוּ אֶחָד אֶחָד, וְיִגָּלֶה פֵּשֶׁר
כָּל אוֹת וָאוֹת וְסֵמֶל סֵמֶל כָּל הַבָּאוֹת,
שֶׁחֹקְקוּ עָלֶיהָ בְּרֵאשִׁית בְּרִיָּתָהּ, –
הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית־נוֹף מוֹלַדְתּוֹ…….
סוינמינדה
פרויקט בן יהודה
זהו פוסט ראשון, בסדרה של פוסטים, אשר תעסוק בזהות הישראלית.
הישראלים עם מאוד מבולבל בהקשר של הזהות. זו האישית והקולקטיבית. אנו נדון פה בדברים, מראשיתם ועד אחריתם. למן התהוותו של עם ישראל, ועד, ימינו אנו. נגלה למעשה, שהזהות מאוד ברורה, והאנשים לא ברורים עם עצמם, או בינם לבין עצמם, והכל מסיבות שונות ומשונות, שניגע בהן בחלקן.
ותחילה, הפוסט הנוכחי, יעסוק במבוא מתודולוגי מסויים, אשר נוגע בעיקר, לדברים מראשיתם. משמע: התהוותו הקדמונית של עם ישראל מבחינה היסטורית.
טוב, כאשר עסיקנן בעת העתיקה, ובראשית התהוותו של עם ישראל, ברור שאנו בבעיה קשה מאוד. הריחוק עצום. המקורות בעייתיים ביותר. זה ברור לכל אדם בר דעת. יש לנו את "ספר הספרים". ודוק, מדובר בספר נארטיבי. תיאולוגי. לא מדובר בתיעוד היסטורי אובייקטיבי קלאסי כמובן. תפיסת האנשים את המציאות אז, המציאות, הזמן, המקום, הטבע, שונים בתכלית השינוי, מתפיסתו של האדם המודרני. זה מאוד סבוך ומקשה.
אנו צריכים לדמיין מעין סקאלה (scale). בקוטב אחד שלה, תפיסות סובייקטיביות נראטיביות לצורך בניית נראטיב או אתוס וחינוך וכדומה. ובקוטב השני, אנו צריכים לדמיין, תיעוד היסטורי קלאסי ,ממצאים בעלי ערך היסטורי קלאסי, שהם יותר אובייקטיבים, אינפורמטיבים, אמפירים וכדומה. כמובן, שיש ממצאים, שעוגנים על הייברידיות, לכאן יותר, לשם יותר, באמצע וכדומה. התיאור של הקטבים, הוא מתודולוגי ביסודו.
בהקשר זה, ברור לנו, שהתנך, הינו איזשהוא עירוב של שני הקטבים. אי אפשר לקרוא התנך בבחינת "כזה ראה וקדש". כך הדברים, כך הם קרו, במציאות ההיסטורית הריאלית וחסל. מאידך, אי אפשר להתעלם, מתיעוד עצום ורב מימדים, שגם אם יש בו הרבה אלמנטים סובייקטיביים, הם כשלעצמם מעידים על הדברים. באופן שונה אמנם. באופן תיאולוגי. סובייקטיבי. אבל, עדיין מעידים.
נניח כך:
מה מקור השם "ישראל"? נניח שאנו ננסה להבין, את תהליך התהוותו של עם ישראל, בין היתר, דרך מקור השם: ישראל.
אז אנו יכולים לשאול עצמנו דבר פשוט:
היכן מוזכר השם: ישראל, לראשונה, במימצא היסטורי, מוכח, מתועד, עם פרמטרים אובייקטיבים, עליו האקדמיה, ארכיאולוגים, חוקרים שונים, ירדו ללא הרף וניתחו הממצאים באופן אמפירי יותר נניח.
ועוד, נשאל עצמנו מנגד, איפה מוזכר השם ישראל לראשונה בתנך, וננסה להצליב, לסנכרן בין שני המקורות או האזכורים, ולהגיע לאיזושהיא תמונה היסטורית סבירה.הצלבה וסינכרון, בין אובייקט לסובייקט נניח ככה פילוסופית.
אז נעשה זאת, ונמחיש המתודה ככה בגדול:
נתחיל עם האיזכור ההיסטורי הראשון, של השם ישראל בכרוניקות:
אסטלת מרנפתח, או גם ידועה כמצבת ישראל. אסטלה, משמע מצבת ניצחון. היה היה פרעון בשם מרנפתח. הוא היה הבן של רעמסס השני. המצבה הזו, מתארת מעין תיאור או "נאום לאומה" בדבר הישגיו הצבאיים והגיאופוליטיים. בקיצור, הוא מתפאר בה בעוצם ידו, ובכוחו להביס האוייבים שקמו עליו ועל מצרים. הכתב הוא הילוגרפי, כתב מצרי עתיק, ולמעשה עסקינן במעין סדרות של איורים או ציורים קטנים. המצבה מתוארכת לסביבות 1200 לפני הספירה (תקופת הברונזה המאוחרת, בואכה לתקופת הברזל). היא נבדקה בדקדקנות על ידי בלשנים, ארכיאולוגים וכדומה, ואין ספק, שהיא מתוארכת לאזור הזה מבחינה כרונולוגית. היא נמצאה במקדש/קבר של מרנפתח עצמו.
אז בואו באדיבות ויקיפדיה, נראה או נקרא את התרגום לעברית, של מה שכתוב על המצבה:
שמחה רבה למצרים
שמחה סחפה את ערי טומרי
הם יספרו על הניצחונות אשר ניצח מרנפתח
חוטפ-חיר-מאת, בתחנו. עד מה אהוב
הוא השליט המנצח. עד מה גדול המלך
בין האלים. עד מה בר מזל הוא האדון המצווה,
יושב בנחת ומדבר, או הולך בדרך רחוקה.
כי אין פחד בלבות האנשים. ערי המבצר
ללא משמר. הבארות פתוחים אלה שעל החומות
שזופים משמש המושלים שבו לארץ באומרם שלום.
אין אחד אשר ירים ראשו בין תשע הקשתות
נרפתה תחנו, שקטה חת.
נבוזה כנען בכל רע.
לוקחה אשקלון
נלכדה גזר, ינועם הייתה כלא הייתה.
ישראל הושם אין זרע לו.
חור הייתה כאלמנה למצרים
בכל הארצות שלום.
כל אשר ינדוד רותק
על ידי מלך מצרים העליונה והתחתונה מרנפתח
שימו לב, כתוב לנו: "ישראל הושם אין זרע לו". למעשה, מדובר בהכחדה של קבוצה אתנית, בשם: ישראל. המצבה בעיקרון, מתארת השתלטות על אזורים גיאוגרפיים, אבל, בקשר לישראל, הוא מתאר קבוצה אתנית, ובלי ציון גיאוגרפי. אנו יודעים זאת, כי, בלשנית נניח, חסר המרכיב של טריטוריה באיורים. לכן, עסקינן פה בקבוצה אתנית, בשם ישראל, ואפשר להניח שהיא שהתה בדרום. נניח נגב, וסיני ככה כללית, ניכנס יותר לעומק בפוסטים הבאים. ברור גם, שהיא גרמה לו כאב ראש לא קטן הקבוצה הזו. קבוצה אתנית רצינית ובעייתית ביותר. הוא מאזכר אותה (את הקבוצה) בד בבד, עם ערים בצורות ( גזר, ינועם, אשקלון וכו…). עם אמפריות אדירות דאז (ממלכת חת למשל).
אז יש לנו, ממצא היסטורי, די אמפירי. מסגרת זמן, מקום, קונטקסט וכדומה. ככה בכללי, בקושי נגענו על קצה המזלג. זה סיפור המצבה הזו, שהררי דיו, נשפכו עליה. אבל, אנו כאן הרי יותר בראש מתודולוגי.
עכשיו, ננסה לסנכרן, עם תיאורים מקראיים:
איפה מוזכר לראשונה השם ישראל במקרא, נצטט ( בראשית, פרק ל"ב):
וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא וַיִּקַּח אֶת שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו וְאֶת אַחַד עָשָׂר יְלָדָיו וַיַּעֲבֹר אֵת מַעֲבַר יַבֹּק.
וַיִּקָּחֵם וַיַּעֲבִרֵם אֶת הַנָּחַל וַיַּעֲבֵר אֶת אֲשֶׁר לוֹ.
וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר.
וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ.
וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי.
וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַה שְּׁמֶךָ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב.
וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל.
וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הַגִּידָה נָּא שְׁמֶךָ וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם.
אם כך, יעקב נלחם עם איש מסויים, מסתבר כמלאך או מעין. יעקב אומר לו את שמו, והמלאך או מעין, גורס מלפניו: לא יעקב שמך, בלתי כי אם ישראל מכאן ואילך. באשר שרית עם אלוהים ועם אנשים, ויכולת להם.
אז ברור, שכאן יש לנו ממצא היסטורי, שעוגן יותר על הקוטב הסובייקטיבי נראטיבי, ולא על האמפירי אינפורמטיבי או אובייקטיבי. אנו לא יודעים, אם היה קיים אדם בשם יעקב. מי האיש הזה איתו נלחם ? האם כך אמר לו ? האם זה מעיד שמקור השם ישראל הוא באירוע הזה בכלל ? אפילו דמיוני אם לאיו האירוע המתואר, אין אנו יודעים.
מה אנו יודעים אבל:
אנו יודעים, שמי שכתב הסיפור, ואפילו הזה אותו מדמיונו הקודח, כך רצה להאמין, כך רצה שנאמין שזהו מקור השם ישראל, ויעקב הוא נקודת הייחוס הישירה להיותו אבי האומה. מכאן התחיל הכל. כלומר, אפילו, קדח הדבר בדמיונו, זה עדיין הרבה מאוד. למה הדבר הזה קדח אותו בדמיונו, ולא דבר אחר למשל ? למה לא? כפי מקורות אחרים יותר מאוחרים שלא נפרט כאן, שישראל, משמעותו: ישרים. ישרים עם האלוהים, ישרים עם עבודת האלוהים. עובדים האלוהים באמונה ישרה. ישראל על דרך ישר נ' ישראל על דרך שרית כאמור.
אז איך אנו עשויים לחבר ולהצליב בין שני המקורות ? הנה אפשרות:
יעקב על פי המתואר במקרא, הוא ראשית ישראל. מי יעקב ? מה משלח ידו ככה בכללי ? רועה צאן! הנה נצטט מפרק כט בבראשית:
א וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו וַיֵּלֶךְ אַרְצָה בְנֵי קֶדֶם. ב וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה וְהִנֵּה שָׁם שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי צֹאן רֹבְצִים עָלֶיהָ כִּי מִן הַבְּאֵר הַהִוא יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה עַל פִּי הַבְּאֵר. ג וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כָל הָעֲדָרִים וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקוּ אֶת הַצֹּאן וְהֵשִׁיבוּ אֶת הָאֶבֶן עַל פִּי הַבְּאֵר לִמְקֹמָהּ. ד וַיֹּאמֶר לָהֶם יַעֲקֹב אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם וַיֹּאמְרוּ מֵחָרָן אֲנָחְנוּ. ה וַיֹּאמֶר לָהֶם הַיְדַעְתֶּם אֶת לָבָן בֶּן נָחוֹר וַיֹּאמְרוּ יָדָעְנוּ. ו וַיֹּאמֶר לָהֶם הֲשָׁלוֹם לוֹ וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָה עִם הַצֹּאן.
והרי, לבן העסיק אותו כרועה צאן. המקרא מלא בתיאורים פסטורליים של רועי צאן. הנארטיב האסטרטגי ביותר, הרי הוא סיפור קין והבל. הבל רועה צאן. קין עובד אדמה. אלוהים שעה למנחת הבל רועה הצאן, ולא לזו של קין עובד האדמה. הנארטיב המקראי האסטרטגי הזה, עוגן על רעיית צאן, על פני, עבודת האדמה הרי.
ומה היחס של המצרים לרועי צאן ? הנה נצטט (בראשית מו ל"ד):
תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל רֹעֵה צֹאן.
המצרים תיעבו רועי צאן. למה ? נוודים חופשיים. פורעי חוק. לא מיושבים. לא יציבים. הורסים יציבות וסדר חברתי. המצרים אימפריה אדירה, ששולטת באזור, ובארץ כנען. הנוודים החופשיים, פורעי חוק או מעין. הם חמקמקים ופוגעים בסדר וביציבות כאמור.
אז הנה לנו:
יש לנו ממצא היסטורי (אסטלת מרנפתח). האסטלה מעידה על הכחדה או מעין של קבוצה אתנית בשם ישראל. קבוצה ולא אזור גיאוגרפי מסויים. והנה המקרא, מתאר את מקור השם ישראל, ביעקב, שהיה בעצמו רועה צאן בדרום ( אנו נניח לעת הזו שכך היה בכלל, ובמקרא בפרט). והנה האסטלה מתארת דרום צפון: אשקלון, גזר, ינועם. וסביר להניח, שהמצרים שתיעבו רועי צאן כפי המקרא, השמידו או ניסו להשמיד את הישראלים, שהיו רועי צאן, נוודים וכדומה בדרום. בנגב. בסיני וכדומה.
לא מעט רמזים, על התהוות עם ישראל, ועל מוצאו. אבל, רק מתודולוגיה כרגע. כך סינכרנו בין המקרא, לבין ממצאים היסטוריים קלאסיים, בשביל לגעת על קצה המזלג, בראשית התהוותו של עם ישראל מבחינה היסטורית. אנו נקנח כמובן, עם ימינו אנו, ובג"צ או חוק יסוד הלאום ועוד הרבה בין לבין כמובן.
זה יהיה מסע מוטרף לגמרי.
עפר הארץ 
להשאיר תגובה