אז שוב חוזר הניגון או הבלדה על בל"ד (ואחרים כמובן):

ערעור לעליון, על הפסילה של מפלגת בל"ד, בוועדת הבחירות המרכזית.

אבל, תחילה וכהרגלנו, נדביק כותרי הייחוס של פסק הדין:

אז הנה לנו, עוד מקרה קלאסי, שמוכיח בעליל, כי הזהות המקצועית של השופטים במדינת ישראל, גוברת על הזהות האישית. אין קשר בין העמדה הפוליטית של השופט, לבין השפיטה שלו:

תשעה שופטים. כולם באחידות דיעים. פה אחד. יש לקבל הערעור של בל"ד, ולבטל החלטת וועדת הבחירות המרכזית בדבר פסילתה.

על פי התפיסה הרווחת בציבור, אז כך:

מבין השופטים בקייס הזה, יש לנו ארבעה שופטים מן הימין:

י' אלרון. ד' מינץ. י' וילנר. נ' סולברג.

כל אלו הנקובים לעי"ל, החליטו שאין לפסול את בל"ד. ברור שמי שבימין, יהא בעד הפסילה באופן כללי ביותר. אבל, לא כך השופטים הימניים החליטו. יש לקבל הערעור של בל"ד כאמור החליטו, ולבטל ההחלטה בדבר הפסילה.

עיקר הציר המשפטי, נסוב סביב סעיף 7א(א)1 לחוק יסוד: הכנסת, המציב עילת פסילה של מפלגה או רשימה, בגין שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

למרות שאפשר היה לחשוב, שאכן, בל"ד שוללת את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, בכל זאת, השופטים פה אחד כאמור, שללו את ההחלטה של וועדת הבחירות המרכזית.

נדביק פה את דעתו של השופט סולברג. נזכיר, סולברג בימין לכאורה. ציוני דתי. מתגורר בהתנחלות. בעיני ציבורים לא מעטים במדינת ישראל, סטטוס כזה מכללא, מעיד על: תפיסה משיחית גורפת, הזויה למעשה, ימנית קיצונית וכדומה.

הנה, נדביק פה את דעתו המאשרת או מקבלת הערעור של בל"ד, ואגב אורחא, נקבל תמונה עובדתית משפטית מעמיקה יותר על הקייס:

עד כאן סולברג:

אז הנה כי כן. לא קלים לו לגמרי הדברים. עדיין, כך הוא מאשר הדברים. ואין לו כמעט מחשבה שניה לגבי קבלת הערעור.

עכשיו, אחרי שקיבלנו קצת רקע משפטי עובדתי. שקדנו על פינת הגיחוך הידועה שלנו, לגבי עירוב בין הדיעה האישית של השופט, לבין החלטותיו, נעבור קצת לפילוסופיה חשובה:

הזכות החוקתית של לבחור ולהיבחר, הינה רמת מעלה. זה ברור. הכלל הינו שלא פוסלים. והחריג זה הפסילה. זה נשמר למצבי קיצון. למה זה ? קודם כל, ערך חוקתי, רם מעלה, הוא יותר דומיננטי בתמהיל השיקולים והאיזונים. זה ברור. אבל:

צריך גם להבדיל, בין התבטאויות ספורדיות. בעידנא דריתחא. לא שקולות לגמרי. לא שיטתיות. לא מיושמות בשטח. לא דומיננטיות לבסוף. לבין: תפיסת עולם קוהרנטית, ברורה, שיטתית, חד משמעית, דומיננטית, שכך מיושמת באופן שיטתי ומוצק, ולאורך זמן בשטח.

נמחיש זאת, עם האלוף אורי אור בזמנו, והתבטאותו האומללה, שהוא התנצל עליה בזמנו. הנה מויקיפדיה (אורי אור):

ב-1998 פרסם העיתונאי דניאל בן סימון כתבה בהארץ בה ציטט התבטאות פוגענית כלפי מרוקאים שאמר לו כביכול אור, אור צוטט במילים הללו:

כל פעם שאתה אומר משהו, הם מיד קופצים ומתחילים להשתולל. יש להם רגישות ובעיות של כבוד…הם (המרוקנים) העדה הכי גדולה והכי פרובלמטית, אני עצוב כי אין בקרב השכבות האלה סקרנות לדעת מה קורה סביבן ולמה זה קורה

— צוטט בעיתון הארץ, 29.7.1998

עד כאן הציטוט:

האם מזה יכולנו לגרוס, שהאלוף אורי אור, הוא גזען ? לא ממש. או ממש לא! היינו יכולים לגרוס כך בקשר אליו וגזענות ובקשר לבחירות לכנסת אפרופו, רק אם:

הייתה לו תורת גזע סדורה. מבוססת על מאפיינים אנטומיים. פורסמה ככזו. קוהרנטית ככזו. היה דבק בה לאורך זמן. משכנע ומשוכנע לחלוטין. לא אמירה ספורדית. ספונטנית. בעידנא דריתחא אולי.

זה השיקול של השופטים בין היתר. רובם ככולם. אלו הפרמטרים המקצועיים שהם דבקים בהם. לכן בין היתר (ולא נכנסנו להכל) הם סירבו לאשר הפסילה. ותהא דעתם האישית אשר תהא, או עמדתם הפוליטית אשר תהא.