פוסט מענין מאוד עלה ב – Voelkerrechtsblog לאור ההכרות הגורפות של מדינות במדינת פלסטין (באו"ם ומחוצה לו).

הפוסט עצמו, מנתח באופן יותר עיוני ותיאורטי את שני הדוקטרינות עליהן מבוססות ההכרה במדינה מסויימת:

הדקלרטיבית (סובייקטיבית) וקונסטיטוטיבית (אובייקטיבית).

הפוסט מעצים את הדוקטרינה הדקלרטיבית על חשבון הקונסטיטוטיבית.

זה אכן נכון, שבסוף, ובהעדר אמנה בינלאומית להכרה של מדינות העולם במדינה מסויימת, זה ענין להכרה סובייקטיבית של מדינות. זה גם הבסיס הרי למשפט בינלאומי מנהגי כפי שהוא מציין נכון. אי אפשר להתעלם מעובדות במשפט הבינלאומי, גם אם העובדות סובייקטיביות, ובלבד הוא מציין, שהעובדות הסובייקטיביות עצמן, לא סותרות המשפט הבינלאומי. וזוהי הבעיה שהוא התעלם ממנה כותב הפוסט הנכבד:

שפלסטין, לא יכולה להיות מדינה מבחינה אובייקטיבית קונסטיטוטיבית. זה מקרה קיצוני מדי. אין ביהודה ושומרון, שום גבול בינלאומי, שהוא נתון לשליטת הפלסטינאים עצמם. אין שליטה בתוככי יהודה ושומרון, עשרות מאות מובלעות של שטחי B וכדומה ( שטחי B כזכור, שליטה בטחונית ישראלית, ואזרחית של הרשות הפלסטינאית). הרשות הפלסטינאית, תלויה לחלוטין, במדינת ישראל לענייני יבוא, יצוא, כספים, גביית מיסים, התחיבויות בינלאומיות וכדומה. עזה כמובן מופרדת מן הרשות הפלסטינאית, אין שום רצף טריטוריאלי בינהם. אין ממשלה אחת לשניהם, פיצול סובריני מלא ממש.

זה מקרה קיצוני מאוד, של העדר תשתית אובייקטיבית למימוש מדינה בהקמה, שמשתלבת באופן נורמלי ובסיסי ביותר, בסדר הבינלאומי.

כך שניתוח עיוני, לא עוזר ממש. כי העובדות פה, התשתיתיות ממש, כשלעצמן, סותרות בפועל, את החוק והסדר הבינלאומיים. אין דרך.