בג"צ מענין וחשוב לפנינו (פסק הדין עצמו). השר אמסלם, תובע את עלבון הציבור לשיטתו, ודורש שגם ערבים יתגייסו לצבא, לא פחות, לא יותר.

אבל, תחילה, כהרגלנו בקודש, כותרי הייחוס של פסק הדין:

עד כאן:

בג"צ, בראש אחד, דחה העתירה מכל וכל. למה ? הוא לא התעסק כמובן מהותית עם השאלה, האם ערבים צריכים בכלל להיות מגוייסים לצבא. אלא:

שטכנית, פרוצדורלית, פורמלית, וכפי שהסברנו לא פעם, אדם שעותר לבג"צ, צריך למצות הליכים אל מול הרשות הציבורית שאחראית על נושא העתירה. למצות הליכים, משמע: לחדד, לקבל תשובה עניינית, לייצר דיאלוג פורה איתם, לייצר תשתית עובדתית רלבנטית, להבין בכלל, מה עמדת הרשות הציבורית בקשר לנושא העתירה. אם לא, העתירה תידחה על הסף בעיקרון. בית משפט לא יבזבז זמן על תיווכים בין צדדים, או יעמול על הבנה של התשתית העובדתית הבסיסית, במקום להתעסק תכל"ס עם הכרעה שיפוטית גופא ונטו ממש. זוהי עבודת הכנה לצדדים לעסוק בה. לא לבית המשפט.

אבל, המקרה שלנו שונה:

במקרה שלנו, העותר הוא שר בממשלה. מיצוי הליכים מבחינתו, זה לא רק מול רשות ציבורית, אלא, הוא יכול היה בעצמו למצות ולהתניע למעשה, הליך בממשלה, הליך שסופו יהיה אולי, גיוס ערבים. עסקינן בשאלה של מדיניות בעיקרון. מדיניות מסורתית במחדל של כל ממשלות העבר. אז השר אמסלם:

במקום להתעסק עם הממשלה שהוא חבר בה, ושמה לערוך בדק בית, שינוי מדיניות וכדומה, הוא חיפש את בג"צ תחילה. וזה מבחינת שופטי בג"צ, והיועמשי"ת, לא מקובל.

נצטט:

זוהי לא העתירה הראשונה שלו בנושא אגב. והוא טוען משהו אחר לגמרי:

הוא טוען בכלל, שזהו חוק (חוק שירות הביטחון) חוק שלשיטתו מופר שוב ושוב. על פי החוק לשיטתו, צריך לגייס את הערבים. והרשויות (נניח הפוקדים הצבאיים) הם עצמם מפירים החוק.

טוב, לא ברור היה מפסק הדין, איזה חוק בדיוק מופר פה. איזה סעיף למעשה. יש סעיפים כלליים, שמחייבים גיוס. זה נכון. אבל, יש גם סעיפים שמאפשרים פטור מגיוס, ופטור גורף אפילו. נניח על פי סעיף 36 לחוק שירות הביטחון, פטור על ידי צו של שר הביטחון. האם הוצא צו כזה בעבר ? למי בדיוק ?

כל זאת, לא יכולנו ללמוד מפסק הדין עצמו, וחבל.