בפוסט זה נדון, בפגיעה בחופש הביטוי, על ידי כפיית ביטוי.

לרוב, אנו בישראל, מתייחסים לחופש הביטוי, כחירותו של אדם, להביע דעתו במיגוון תחומים, וממילא, להביע מחאתו, כנגד המימשל ובכלל.

אלא, שבארה"ב, כפיית ביטוי, גם נחשבת פגיעה בחופש הביטוי. פה בארץ, למיטב ידיעתי, לא הגיע לבית משפט קייס כזה.

נצטט דווקא מפסק דין לאחרונה, בנושא חיסונים בארה"ב. הורים במיזורי, אשר התנגדו לחיסון ילדיהם בבית הספר, מטעמים דתיים. אנו נצטט מן הערעור (פדרלי, בית משפט לערעור 8 במספר):

כלומר בית המשפט שם קבע, והלך בדרך שנקבעה מזה זמן רב בבתי משפט שם, שכשם שאדם יש לו חופש להביע דיעה, כך יש לו חופש מלהימנע מלהביע דיעה בענין מסויים. כפיית ביטוי, אינה שונה בארה"ב, ממניעת ביטוי.

נניח כך, בזמנו היה ענין בתקשורת, עם השופט סלים ג'ובראן, אשר נאלץ לעמוד בהמנון התקווה. הוא לא שר. אבל, נאלץ כמובן לעמוד. וברור, שלאלץ אותו לשיר התקווה, משהו קצת חורג, מוזר, נתפס ככופה ככה אינטואטיבית אדם חייב להודות. זה ענין של ביטוי כפוי. נניח בן מיעוטים, ערבי.יתגייס לצה"ל כחובה. צריך לשיר התקווה. צריך להישבע אמונים בכותל. צריך לשאוג שאגות קרב, על מנת לשוות לנגד עיניו, כיצד הוא הורג את אחיו הפלסטינאים לגבי דידו וכו…. ברור כשמש הדבר, שעסקינן בביטוי כפוי, שהוא בעיני המחוקק, בלתי מוסרי והוגן מיסודו. המחוקק מכיר בכך ניתן לטעון במשתמע.

אז ננסה לדון, ולראות ככה בכללי כרגע, האם על פי המצב המשפטי במדינת ישראל, אפשר לקבוע, שחופש הביטוי כאמור, חל על הביטוי עצמו, וגם על חופש ממנו כאמור.

ברור לנו, שחופש הביטוי, כרוך ברמה האישית, והציבורית, באוטונומיה של הפרט. להביע את מאוויו, שאיפותיו, טרוניותיו, ביקורת כלפי המימשל, קתרזיס וכדומה. אין צורך להרבות בדבר, זוהי זכות יסוד חוקתית. אלא, כשם שדוקטרינת המימוש האישי, הקתרזיס, והפגיעה באוטונומיה של הרצון החופשי, חלה על מניעת ביטוי, כך היא חלה, באופן שווה, על כפיית ביטוי יטען הטוען. ברור כשמש הדבר: שהרי, אם מנעת ביטוי, פגעת בחופש הביטוי של אדם. אם אילצת אותו, לבטות דבר, שהוא בטח ובטח לא מאמין בו כשלעצמו, אזי, ניתן לטעון שהפגיעה היא קשה שבע שבעתיים. הוא נמצא בדילמה, קונפליקט בלתי אנושי. שהרי, אין פיו וליבו שווים. אדם שפיו וליבו לא שווים, הרי, הוא אינו מאוזן, הוא נסער רגשית (באם נורמטיבי הוא לא כל שכן). הוא מרגיש כאמצעי. כלי ריק. הקיום שלו הינו אמצעי, נניח למטרות מימשליות, שהוא לא מזדהה איתן כלל וכלל. זוהי ללא ספק, פגיעה קשה, בכבוד האדם, ובאוטונומיה של הרצון החופשי.

ונמחיש קצת מן החקיקה, להביע, שזה גם במשתמע, יכול להיות פוטנציאלית כרגע, רצונו הברור של המחוקק:

חוק שירות בטחון (נוסח משולב ) תשמ"ו 1986, כך מורה אותנו, בכל הנוגע לקבלת פטור משירות צבאי, מצטט את סעיף 39 (ג) :

(ג) יוצא-צבא, אשה, שהוכיחה באופן שנקבע בתקנות לרשות שנקבעה על פיהן, כי טעמים שבמצפון או טעמים שבהווי משפחתי דתי מונעים אותה מלשרת בשירות בטחון, פטורה מחובת אותו שירות.

ועוד,פטור משירות צבאי, מטעמי מצפון, נצטט מחוק שירות ביטחון:

פטור מטעמי הכרה דתית

40. (א) מיועדת לשירות בטחון שהצהירה בכתב לפי סעיף 15 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, בפני שופט או דיין בבית דין רבני, שלושה אלה:
    (1) טעמים שבהכרה דתית מונעים אותה מלשרת בשירות בטחון;
    (2) היא שומרת על כשרות בבית ומחוצה לו;
    (3) היא אינה נוסעת בשבת –
    תהא פטורה מחובת שירות בטחון לאחר שתמסור את התצהיר, באופן ובמועד שייקבעו בתקנות, לפוקד שהוסמך לכך.

אם כך, המחוקק נוקב: הכרה דתית, שומרת על כשרות, אינה נוסעת בשבת וכדומה. כלומר, במידה ותאולץ כך לעשות, הרי עסקינן בכפיה בלתי מוסרית מבחינת המחוקק. אלא, שהאילוץ כך לעשות, חובק בתוכו, בין היתר, את האילוץ הכפוי להתבטאות מאולצת וכפויה כמובן, כפי שהמחשנו נניח לעי"ל עם שירת התקווה, עמידת דום, גיוס בן מיעוטים ערבי לצה"ל וכדומה.

כך, שעושה רושם, שבית משפט פה, היה מכיר בזכות כזו.